משהו: כולם עכשיו מסבירים למה הם צדקו שהם טעו.
נכנסתי לאתר אל־על. מצאתי את מספר הנוסע המתמיד שלי, אפילו את הסיסמה. אני גדול. רגע, אמרתי לעצמי, אני חש חוסר ביטחון, נראה לי שבלבלתי משהו. מוטב שאתקשר ואדבר עם נציג אנושי. התקשרתי. העבירו אותי מלחצן ללחצן עד ששמעתי את הטלפון אומר: אם ברצונך להוסיף מזוודה, לחץ 1. לחצתי בשמחה, ומוזיקה וקול נעים אמרו לי "אל־על הכי בבית בעולם". זה המשיך. והמשיך. קבעתי לארוחת צהריים, אכלתי בעוד הטלפון ממשיך לשיר אל־על. היה טעים, קמתי משולחן ארוחת הצהריים, ואחרי שעה קלה נוספת גם כיביתי את הטלפון ששר את שירו.
החלטתי לחזור לעשות זאת בעצמי באתר, ומה אתם יודעים, הצלחתי. כולל שימוש בנקודות, שחסכו לי כ־50 דולר. “הצלחתי!", כך צעקתי מהמחשב לעבר אשת נעוריי שאני תמיד משוויץ בפניה כשאני מצליח במשהו לעיתים רחוקות. זו הייתה הרגשה נהדרת. ניצחון על המערכת, על כל המערכות. נפלא.
עבר זמן ואמרתי לעצמי, אדפיס את הוכחת הצלחתי על נייר. כמעט הדפסתי ואז החוורתי, הבטן ספגה הרגשה כאילו סוחטים אותה. מה עשיתי?! הזמנתי את המזוודה הנוספת בדרך מן הארץ לאיטליה ולא מאיטליה לארץ. איזו טעות. מה אני צריך מזוודה נוספת מפה לחו"ל? אני בקושי לוקח משהו לשם. בחזרה, הו בחזרה, 23 הקילוגרם של אל־על אף פעם לא מספיקים. רק בשביל פסטות שאיתן אנחנו סועדים ארוחת חזרה לארץ עם כל המשפחה צריך מזוודה נוספת.
מיד הסתערתי להזמין את המזוודה שרציתי. הסתבכתי, וכפתורים במחשב לא הגיבו כלל. הנקודות כבר לא היו. לא מעניין אותי עכשיו נקודות. אשלם. לחצתי. שילמתי. יש.
עכשיו אמרתי לעצמי: אתלונן. כתבתי הכל בוואטסאפ שהופיע שם, עשיתי הגהה, ושלחתי. איש לא קרא זאת בצד השני. קיבלתי תשובה אוטומטית מרובוט חרוץ ואטום: אנא בחרו בשפה המבוקשת. בחרתי. קיבלתי ברכה לבבית והתעניינות מה ברצוני לעשות. לא באמת, אלא רק מתוך אפשרויות שהם בחרו שברצוני לעשות. עברתי שלבים ואז בין האפשרויות הייתה זו: ביטול הזמנה. לחצתי. הודיעו לי שביטלתי את כרטיס הטיסה. הלב שלי התפרק לארבע חלקים, שני החדרים עפו למטה ולמעלה, והעליות התפזרו במקומות מסתור בגוף, בסוף זה התחבר בחזרה, אני מקווה שבסדר הנכון. הסיפור המשיך והוא ארוך למדור קצר. אגלה: בסוף טסתי.
נתחיל בחטופים. זה נורא. זה גם הוליד את המושג "עסקה". זו מילה שמגדירה את אחד המקומות הפצועים שלנו. המילה "עסקה" מקבילה למילים "כישלון צורב". היא האין ברירה שאליו הגענו מוכים. לא הייתה צריכה להיות עסקה. היה צריך להיות שחרור חטופים ללא תנאי. כל עסקה שאנחנו עושים כדי לקבל את החטופים היא פצע והפסד. כל עסקה היא ניצחון לרוע. הרכנת ראש בפני הרוע.
נעשה, כמובן, עסקה, כי חמאס מצא את המקום שבו אנחנו נפצעים והופכים נכים ותלויים בהם, אבל עסקה היא מעשה לא נכון לעשותו, גם אם נעשה אותו ונשמח בכל שחרור של חטוף.
עם זאת, כל מחבל שאנחנו משחררים מהכלא בעסקה, כל מאות המחבלים שכבר שחררנו בעסקאות הקודמות, הם כניעה שלנו לרשע. הם בעצם השתתפות שלנו בבניית הרשע. כל מחבל ששוחרר מבית הכלא שלנו הוא הישג לרוע. גם כל משאית סיוע לעזה היא סיוע שלנו לכוחות הרוע.
אני מונה כאן את השכול והכישלון לא כדי להתייאש, אלא כדי לכתוב שאם אנחנו לא מוכנים להודות שיש מקומות שבהם נרשם ניצחון למרושעים והפסד לטוב וליפה, אנחנו יוצרים עולם טשטוש ושקר, ואנחנו כְּפֶשַֹע מִפֶּשַׁע של שיתוף פעולה עם מטרות האופל.
ההפתעה של התקפת 7 באוקטובר היא עוד כישלון. היא תישאר פצע, והפצע יישאר כואב ולא יחלים לעולם בזיכרון העם היהודי. הקריאות “איפה הצבא?", שנזעקו או נלחשו לתוך טלפונים מגרונות מיואשים של בחורות צעירות, של גברים, של ילדים, של קשישות וקשישים, של ישראלים בכל כך הרבה מקומות מסתור, יישארו כהד גם בדורות שיבואו.
וגם הטילים מאיראן שנפלו והרסו, והרגו. אותם 10% בערך שעברו את ההגנה שלנו וגרמו 100% הרס במקומות שבהם הם נפלו. נמנה גם אותם כפצע שיישאר גם אחרי שהבתים ישוקמו. נרשום גם זאת ברשימה האיומה. נזכור גם את זה. זהו זעם שאנו חייבים ללמד את עצמנו לזעום. נזעם על מה שעשו לנו. נזעם על מי שחולל זאת. ולא כמו שאנחנו רגילים: על עצמנו.
ואולי נלמד פעם להביט ברשימת הרעות האלה שעשו לנו (ועוד שלא מניתי, כי די), ולנסות לעשות צעדים בונים ראשונים כדי ללמוד רגש שאין לנו: נקמה. אפשר לנקום בהרבה דרכים. גם בניית יישובים היא נקמה. אבל עלינו ללמוד לרצות לנקום. למען בריאותנו הנפשית. למען התייצבות לצד הטוב. למען נהיה ראויים לתואר אדם. נביט רגע בעיניים פקוחות ברשימה הזו של הזוועות שעשו לנו. לא לשכוח. לא לא לא לסלוח.
"איזו באסה. אני שוחה בינתיים בשלולית של אמא. אבל יש לה דייט עם צפרדע, ואולי היא תעניק לו נשיקה והוא יהפוך לנסיך, ואז לא אצטרך לקפוץ בין שלוליות כשבכלל עוד לא התחילו לצמוח לי רגליים".
התרעות פיקוד העורף