תמיד אהיה ילדת "החופש הגדול", גם אם כבר 30 שנה המונח הזה רחוק ממני שנות אור. בכל שנה יהיה יום אחד שאצליח להרגיש בו שוב אותה ילדה שזרקה את הילקוט והיא בדרך לים בתחושת חופש אמיתית.
השכונה שאני גרה בה בחודשיים האחרונים לא זרה לי. הייתי מסתובבת בה בחודשים יולי־אוגוסט כשעוד הייתי תלמידה. קו 1 לקח אותנו כמעט עד הים. חמש דקות הליכה ומזרקה גדולה בסוף הרחוב בישרה את בואנו לחופש שכולו טוב. בשלב מסוים הצטרף לחגיגה סניף ענק וממוזג של טאואר רקורדס, שאליו היינו בורחים כשנעשה חם מדי. שנים אחר כך פתחו שם את הסניף המיתולוגי של קפולסקי. לימים, כשכבר סיימתי את הלימודים, הצלחתי להחזיק בו חודש וחצי כמארחת, וגם זה היה בקושי.
אני זוכרת שדאגתי, מה יהיה איתי? כיום, כשאני יורדת למכולת השכונתית ומציצה לעבר המקום שבו התחלתי את החיים, אני מחייכת לעצמי בסיפוק ואומרת בלב: "את רואה? אמרתי לך שהכל בסוף יהיה איכשהו בסדר".
אני רוצה לומר שלא היו אז מלחמות, אבל אני זוכרת שהיו כל הזמן, וגם רגעים לא פשוטים ומפחידים, כמו אוטובוסים מתפוצצים. אני זוכרת את עצמי יורדת כמה פעמים מהאוטובוס רק כי עלה מישהו שנראה לי חשוד. יש לנו נטייה לחשוב שפעם היה קל יותר, שחלון אוברטון של המציאות כל הזמן נפתח בעוד שלב ולאט־לאט אנחנו מתרגלים ומכילים הכל בזמן נתון. רק כשאנחנו עוצרים לנוח, אנחנו מביטים לאחור ושואלים את עצמנו "אלוהים, מה היה כאן, איך עברנו את זה?".
שאלתי את עצמי את השאלה הזו השבוע, כשיצא לי לדבר עם לא מעט אנשים על חוסן ועל כך שנדמה שעם השנים והחיים פה למדנו ללכת עם הפחד ביד כמו שהולכים עם ארנק, להחזיק אותו בעדינות שלא יתפוצץ, לחיות לידו וללמוד לנהל אותו לפני שהוא ינהל אותנו. מישהו אמר לי שהוא הפסיק להאמין שיהיה פה שקט אמיתי ולכן הוא יודע להעריך רגעים של שקט יחסי. לחפש רגעים קטנים של חסד, לשהות בעיקר בהווה ולא לתכנן יותר מדי זמן קדימה. תורת הזן בחסות החיים במזרח התיכון.
השבוע חגגתי יום הולדת. לא עגול, אפילו לא חצי עגול. יום הולדת שממוקם בבירור בחצי השני של העשור. הגיל שבו אי אפשר להפוך את הספרות ולצחוק שאת צעירה ב־20 שנה.
לא התרגשתי. קרו פה כל כך הרבה דברים לאחרונה שלהתרגש או להיבהל ממספר נראה לי פתטי. בניגוד לשנים קודמות, שבהן הייתי נערכת מראש ליום ההולדת בטקסיות, עם בקשות ותיאומי חגיגות, הפעם אפילו לא הייתי בטוחה שלא נהיה בעיצומה של מלחמה, לכן לא באמת תכננתי שום דבר. רציתי רק לזרום עם היום, לשמוח ולאחל בריאות ושקט לכולם. הפעם זה הספיק לי. אפילו מילא אותי.
אני לא חושבת שזה הגיל, אלא המצב שבו את כבר לא שואלת "מה עוד חסר לי?", אלא לומדת לשאול: "מה כבר יש לי ואיך אוכל לראות את זה וליהנות ממנו?". דווקא מתוך חוסר הוודאות הזה, בלי תוכניות גדולות, קרה משהו שקט ויפה. לא יודעת אם זה אומר שהפכתי לאדם צנוע יותר, או שקצת מיציתי את המרדף הבלתי פוסק אחרי אישורים והישגים.
פעם חשבתי שתמיד אצטרך להוכיח משהו, להראות שאני מתקדמת. נדמה לי שהמנגנון הזה נשחק אצלי. אני לא מחפשת יותר את הפואנטה בכל דבר, לא שואלת כל הזמן מה זה אומר עליי. אני פשוט נמצאת.
ביום ההולדת שלי עמדתי בחנות הפארם שהחליפה את חנות הדיסקים המיתולוגית. באתי בגלל שמפו ונשארתי עוד קצת בגלל המזגן. זה עוד הבדל בין הילדה שהייתי, מלאת השאלות והפחדים והדחף להספיק הכל, לבין מי שאני עכשיו. לפעמים אני עדיין מרגישה שלא הספקתי כלום בחיים האלה, אבל מדי פעם אני עוצרת ואומרת לילדה ההיא, "את רואה? אמרתי לך שהכל בסוף יהיה איכשהו בסדר".
התרעות פיקוד העורף