מסיבת העיתונאים שלי אני עוברת בין חדרים ממוזגים ושואלת את שאלותיי: כבודו עם הרולקס, אתה, שעשה קריירה מלנבל את פיך עוד בימיך בעירייה, כממונה על הניקיון - מה אתה עשית כדי שיהיה פה טוב יותר? ואת, חוץ מלתמוך בשוק האיפור המופרז ובעמותה לדציבלים גבוהים ודברי הבל, או אולי "הבלין ודברין בטלין" בארמית למתחילות - מה את עשית כדי שיהיה פה טוב יותר?
בכל פעם שמישהו מהנשאלים והנשאלות מנסה להסיט את השיחה ל"ימין ושמאל", אני עוצרת אותו. אתה, שאם הבנתי נכון כינית את מדינת ישראל "גטו עברי", ויושב עכשיו על תיק השיכון, מה אתה עשית כדי שיהיה פה טוב יותר? לא לך. לא לבני ביתך. לכאן. למקום. לארץ הזאת. ליושביה.
בראש חולפת בי השאלה אם ייתכן שכה היטמטמנו, שזה מה שאנחנו מוכנות ומוכנים לקבל. עד איפה תרטוט המחט של האיזון בעולם, עד שנאמר: "עד כאן", ואז נעלה בהמונינו אל הכנסת ונגיד לכל הנצלניות והנצלנים שסוגרים את החודש עם כ־50 אלף שקלים, לא כולל ההטבות והפנסיה המובטחת לכל החיים, לכו מעלינו. הפכתם את ילדינו לברווזים במטווח ואת מדינת ישראל לבדיחה שנואה בעיני העולם. הרסתם את כל מה שסבא וסבתא שלנו, הורינו ואנחנו, ועכשיו גם ילדינו, עבדו ועובדים קשה מאוד בשבילו. תראו מה עוללתם. בגללכם.
הנה הגעתי אליך, מר קטנצ'יק. איך זה לשחק את תפקיד האלוהים? להחליט מי לשבט ומי לחסד, מי לשחיטה ומי לחיים? ואתה, מר מוקיון, איך ההרגשה כשמתנאל, קשקשאל, ובטטאל יושבים מוגנים בבית בזמן שקבריהם של ילדים אחרים טרם יבשו אחרי שנרצחו במיטותיהם ויצאת לחגוג את יישובה המהודר והאדום כשני של עזה? עכשיו תורך, דוקטור. מה שלומך? איך הבריאות? כמה זה בגימטריה "סדרה חשבונית יורדת של 255 חטופות וחטופים שנשארו מהם 50", מי יודעת כמה מהם נותרו בחיים, בזמן שהשתעשעת במספרים? וכמה זה יוצא: "תודה לטייסים ששלחתי לעזאזל והם אכן היו בעזאזל איראן, ושמרו על ילדיי חיים?". מה אתה עשית כדי שלא יישנה 7 באוקטובר?
והנה, הגעתי אליך, האיש שאין לומר את שמו. מה ההרגשה, באמת־באמת, כשאתה יודע שיש לך ולילדיך תוכנית מילוט מסודרת? כמה יפה דאגת להם לדרכונים ולשמות בדויים. ממש אמריקה! סליחה. גם אנגליה. לנו תשאירו, אתה והמנהלת הבכירה, עיי חורבות למורשת. ופוטושופ. מלא פוטושופ. ובלי ימין ושמאל אמרנו, כבודו. בלי. תתאפק. לא נזכיר שמות חלילה, פן עדת רוטוויילרים תתקהל, תעוט עליי ותשאיר אותי חתיכות-חתיכות לנשרים.
"כל כך הרבה אנשים טובים שאוהבים את הארץ שבורים. לא מהארץ, מהמדינה", אומר לי בחור בן 19, דור שני להורים מדרום אמריקה שחלמו ציונות והתעוררו בחלום בלהות. אחר אומר: "אולי זו דרכו של עם ישראל. 80 שנה בערך בבית ואז להתפזר. אין לנו את זה בדנ"א". עוד אחד מספר לי שהוא מכר נכס כדי שיהיה לו כסף בחו"ל ליום שבו ייאלץ לארוז את עצמו ואת משפחתו ולברוח. משפחות טובות לא יכולות לשאת יותר את ההתנכרות, ההתעמרות, הדוחק היומיומי והציפייה. ילדים קטנים שואלים מה יקרה אם יחטפו אותם מהמיטות ומי יחזיר אותם. אחרים חזרו להשתין במיטותיהם כמו שהיה כשהיו בני שנתיים.
אני, שבדרך כלל נושאת דגל כחול־לבן נגד תנועת הדרכונים הזרים, מתחילה לחשוד שאולי נשארתי בין התמימות האחרונות. ימין ושמאל, רק שכול ושכול. יותר ויותר אנשים סביבי מתנתקים. הכאב והצער גדולים עד לבלי הכיל. מה עוללתם לנו, אני שואלת במסיבת העיתונאים, איך חלב ודבש ניגרים אט־אט לאדמה כשהם מעורבבים בדם וחרדות קיומיות.
אם פעם הרמתי גבה כששמענו על אנשים טובים ומוכשרים שהמדינה זקוקה להם לקיומה הבסיסי, כמו רופאות ורופאים, נשות ואנשי הייטק, מדעניות ומדענים ובעלות ובעלי מלאכה שארזו ועזבו, כיום זו צביטה בלב ואולי הבנה. למה באמת לא ליהנות מהזכות החד־פעמית שניתנה לכל אדם לחיות את חייו בצורה שפויה? מי אני שאטיף להורים צעירים עם ילדים שרוצים להעניק להם ילדות נורמלית שלא בצל אזעקות? "הם עוד יחזרו", אני אומרת לעצמי, הרי מה יש להם לחפש בארץ אחרת? מי ואיפה מחכה לנו, היהודים?
אנחנו עם שיודע הכי טוב לברוח. גלות ראשונה, גלות שנייה, מסעות מילוט ממקום אחד לאחר, התרפסות בפני הפריץ התורן, כך שהמושג "אדמה" הלך והתרחק לאורך אלפי שנים. איפה נשארה ההשתוקקות לבית קבע? רק בכתובים ובגעגוע. אולי התרגלנו.
ותמיד חזרנו לכאן. בנינו ארץ לתפארת, אהובה מאין כמותה. היינו מוכנים לספוג אינסוף מלחמות ותהפוכות, לחרף את נפשנו למענה, למעננו, ותמיד היו אופק ואופטימיות שהכל יהיה בסוף בסדר. חטאנו בחטאים רבים. הגדול שבהם הפקרת אחינו בשבי, ומכאן הכל הלך והתגלגל למקום שבו האחריות ההדדית נמוגה. האם ייתכן שהכל הולך ומתפוגג? רק אל תגידו לי שבאמת נגמר. תמה מסיבת העיתונאים.
התרעות פיקוד העורף