חשבנו שההתקפה על איראן חותמת את מורשתו של נתניהו. אבל מתברר שיש עוד אחת בדרך, והיא התחבאה השבוע בתוך הדיבור על השבת החטופים, נורמליזציה, מזרח תיכון חדש, ושבחים לנשיא טראמפ. כתם 7 באוקטובר ירדוף את נתניהו לעד. גם כדי לנסות להסירו, ינסה ראש הממשלה להבהיר לטרוריסטים בדרך הקשה: חטיפות לא משתלמות. משימה לא פשוטה לנוכח הרפיסות הישראלית בתחומים רבים.
ויש עוד דבר. עתיד המדינה שלנו לא נחתם בשנת 2025. יש לנו עוד הרבה שנים להיות פה, וגם לילדים ולנכדים שלנו. לצד החוב המוסרי שאנחנו חווים לאחינו ואחותנו בשבי, ואולי בדיוק בגללו, אנחנו על סיפה של הזדמנות היסטורית (שיהיה לה כמובן מחיר גבוה) להבהיר לאויבים שלנו במזרח התיכון שמי שיתעסק איתנו – יגמור רע. נתניהו לא פראייר, הוא מבין זאת גם בתוך קוקטיילים נוצצים ומוזיקה אמריקאית במקום שבו כולם כבר רוצים לקפל את המלחמה. מקווה שהוא לא ישכח.
אני תוהה מה היה חושב על זה מנחם בגין. מנהיג דגול, עוד אחד שבחייו עשו לו את המוות (מזכיר לכם מישהו?) וזכה רק אחרי מותו לעדנה, גם מצד יריביו הפוליטיים המרים ביותר. בגין לא היה מאמין שאותה החלטה שהשיג אז, שהגיעה מתוך צורך של הסכמים קואליציוניים ("צורך". אני עדינה. בכל זאת, כבוד המת), תתפח לשערורייה המקוממת שאנחנו חווים היום.
כשנתניהו ינחת כאן מאוויר הפסגות האמריקאי, הוא ייקלע מחדש למציאות הזאת. חוק הגיוס, או בעצם חוק ההשתמטות (כך גם אני קוראת לו), הוא אירוע שנתניהו, דחיין מדופלם, לא יכול להמשיך לדחות. בכל הכבוד לחבר הכנסת יולי אדלשטיין, שמנסה למצוא הבנות ופתרונות, האירוע הזה עוד יסתיים בעבורו בבכי.
אני חושבת על הלוחמים שאיבדו את חייהם. חושבת על מאיר, משה, בנימין, נועם ומשה. מסתכלת על התמונות שלהם. חושבת גם על המשפחות שלהם, שנהרסו. על ההתבטאויות הדוחות שבני המשפחה נאלצים לשמוע מרבנים קיצוניים, מעיתונאי חרדי עלוב נפש שראוי לטעמי שיישב בכלא על דבריו, ולא יכולה לחשוב על נהירה מתמשכת של עדר צעירים שטופי מוח שהזריקו להם למוח שאם יתגייסו לצה"ל יפגשו את השטן.
משפחות שכולות יקרות, סליחה שבשעה הכי קשה שלכן אתן נאלצות לצפות בקרנבל המביך הזה. אין מילה שתוכל לתאר את התודה העצומה על המחיר הכי יקר ששילמתן להגנת המולדת, להגנת כולנו. אנחנו מרכינים ראש, ומחבקים אתכם חיבוק ענק.
ככה, פתאום, התברר שבגילי המופלג, אני סובלת לי מאלרגיה מסכנת חיים למשהו. בזכות צוותי הרפואה האלופים ובנותיי המלאכיות, שניהלו את הפינוי משל היו קצינות מבצעים ב־669, ניצלו חיי. תודה לכולכם, בזכותכם אני עדיין כאן.
וכעת חברים יקרים, חמושה בפריט פרופס חדש בחיי - שני מזרקי אפיפן, אני יוצאת למסע לפתרון התעלומה. החיים מלאים באויבים. מי אתה, אויב חדש שלי? דבורה? ריסוס בדשא? פריחה של קיץ? כלור? סלט טונה? התכונן, בשבוע הקרוב אתחיל בחיסולך. אעדכן כאן בשבוע הבא. בתקווה שאדע, כמובן. החיים קצרים, שמרו על עצמכם, רק בריאות.
התרעות פיקוד העורף