מנהיג בלי מחנה: כולם בורחים מגנץ - האיש שלא מצליח להחזיק אף שותף | משה נסטלבאום

גנץ לא ממריא, השותפים מתייאשים ונוטשים - והדימוי שלו כמנהיג נפגע משמעותית. והמנהיגות הנשית הפוליטית לא נעלמה, היא פשוט הודרה על ידי חוקי המשחק הגבריים

משה נסטלבאום צילום: פרטי
בני גנץ וגדי איזנקוט
בני גנץ וגדי איזנקוט | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
5
גלריה

איזנקוט, אחד הקולות השקולים בפוליטיקה הישראלית, בחר להתרחק בשקט, בלי סצינות, אבל עם אמירה. הוא ציפה להיות שותף אסטרטגי של גנץ, אך בפועל חש שהוא שם נוסף ברשימה, רק כדי להוסיף לה יתר ממלכתיות.

בני גנץ וגדי איזנקוט
בני גנץ וגדי איזנקוט | צילום: מרק ישראל סלם

מאז הקמת המחנה הממלכתי בקיץ 2022 על ידי גנץ, בשיתוף גדעון סער, גדי איזנקוט וכהנא, נראה היה כי התמיכה במרכז־ימין מתגבשת סביב דמותו של גנץ כחלופה לנתניהו. אך הרשימה התחילה להיסדק.

גנץ נראה לעיתים כ"מתלבט רובוטי". הוא חייב לייצר מסרים שימשכו אליו מצביעים נוספים. אם לא יצליח בכך, יהיה לו קשה לעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות. הוא עומד נוכח שבועות מכריעים וקריטיים: אם יצליח להציג דימוי של מנהיגות יציבה, שקופה וברורה - הוא עשוי לחזור למרכז הבמה; אך אם המהלך הזה ייכשל, הוא יאבד את גוש התמיכה.

האם הציבור ימשיך לראות בו מנהיג? האם יוכל לשרוד, או שישאיר סביבו מפלגה מפוררת? מוקדם לדעת. מה שברור הוא שלגנץ אסור להתעלם ממה שקרה, אם הוא מתכוון להישאר במערכת הפוליטית.

בני גנץ בישיבת סיעת המחנה הממלכתי
בני גנץ בישיבת סיעת המחנה הממלכתי | צילום: מארק ישראל סלם

נשים נשים

ישראל מתהדרת בכך שהייתה מהמדינות הראשונות שבהן אישה שימשה ראש ממשלה (גולדה מאיר, 1969), אך מהר מאוד התברר שהמקרה היוצא מן הכלל לא הוכיח את הכלל.

שלי יחימוביץ’, לשעבר עיתונאית, הייתה ראש אופוזיציה עם קו חברתי חד וברור, והודחה על ידי מפלגה שהדיחה את כל יושבי הראש שלה. מרב מיכאלי, שבתחילת הדרך עוררה תקוות, איבדה את אמון הציבור, בעיקר בשל קונפליקטים והיעדר מנהיגות, ויחד איתה התרסקה מפלגת העבודה.

שלי יחימוביץ'
שלי יחימוביץ' | צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

כדי להבין למה זה קורה, צריך להסתכל על התרבות הפוליטית הנוכחית בישראל. הפוליטיקה מזמן לא עוסקת רק באידיאולוגיה או במדיניות. היא הפכה לזירת קרב.

בתרבות כזו, נשים נדחקות לשוליים, לא בגלל חוסר כישרון, אלא כי אלה החוקים הלא כתובים של כללי המשחק שמתוכנתים עבור גברים. שפה מיליטריסטית. אלימות מילולית ופוליטיקה של כבוד, של מי ייכנע ראשון. נשים נבונות וממלכתיות מקוטלגות כחלשות. נשים תקיפות מקוטלגות כהיסטריות.

כשגבר נכשל, סוללים לו דרך חזרה. נתניהו הפסיד בבחירות? לא נורא. לפיד לא הצליח להרכיב ממשלה? נסלח לו. בנט הפיל את עצמו? נחזיר אותו למשחק. גנץ לא סחף בבחירות האחרונות? אולי כי הוא "המבוגר האחראי".

המסר לנשים בפוליטיקה הוא ברור: אתן לא יכולות להיכשל. אין לכן מרווח לטעות. ואם תעזו, לא רק אתן תיפגעו - זאת תהיה פגיעה בכל המגדר. אחת ההשלכות של המצב היא היעדר מודל חיקוי. דור שלם של צעירות מביטות בזירה הפוליטית היום ורואות רק גברים.

קמלה האריס וג'ו ביידן
קמלה האריס וג'ו ביידן | צילום: רויטרס

בפוליטיקה העולמית, נשים עושות את דרכן לצמרת כי הציבור מבין שהן מביאות עוצמה אחרת. אינטליגנציה רגשית. חשיבה מערכתית. מנהיגות אמיצה ולא מתלהמת. הן פחות משחקות משחקי אגו ועוסקות יותר במדיניות.

זה לא מאבק פמיניסטי צר. זו שאלה חברתית משמעותית: האם אנחנו רוצים הנהגה מגוונת, מאוזנת, ראויה? או שאנחנו מסתפקים רק בגברים? המנהיגות הנשית לא נעלמה. היא הודרה, והיא מחכה שיקראו לה לחזור.

ייתכן שהיא תמצא את דרכה מחדש דרך דור צעיר של פעילות, נשים שהן ראשי ערים, עיתונאיות ופעילות שטח, ואולי דרך קריסה גברית מוחלטת שתגרום לציבור להבין שיש צורך בנשים בעמדות מפתח בפוליטיקה.

כדי שזה יקרה, צריך שתחלחל ההכרה שנשים לא רק באות לאזן, הן גם באות להנהיג. בישראל של 2025, נשים לא הפסיקו להיות ראויות להנהגה. הפוליטיקה הפסיקה להיות ראויה להן.

תגיות:
נפתלי בנט
/
אביגדור ליברמן
/
בני גנץ
/
פמיניזם
/
גדי איזנקוט
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף