אי אפשר לדמיין את שמיר מחניף כך לרייגן האניגמטי או לבוש הצונן. אי אפשר לדמיין את רייגן או בוש מסכימים שיחניפו להם כך. הזמנים השתנו, המנהיגים השתנו, הסגנון השתנה. רק המהות – היא לא השתנתה. ישראל צריכה את אמריקה, וגם אמריקה קצת צריכה את ישראל. למה ישראל צריכה את אמריקה קל לראות. למה אמריקה צריכה את ישראל קל לשכוח.
החודש שעבר היה תזכורת בעייתה לחשיבותה הפוטנציאלית של ישראל גם מנקודת מבטה של המעצמה העולמית: ישראל היא כוח אזורי שיש לו משקל ויכולת ביצוע. היא כוח אזורי שאפשר לבנות עליו ביום פקודה. כשישראל נראית כמו בריון שימושי, טראמפ מגלה עניין.
הנה, זה ההבדל העיקרי בין ממשלו לבין הממשל הקודם, של ג'ו ביידן. ממשל ביידן נטה לחשוד בישראל כשהפגינה עוצמה, הוא נטה לרסן אותה. ממשל טראמפ נוטה להתפעל מישראל כשהיא מפגינה עוצמה, הוא נוטה לאפשר לה להשתמש בעוצמתה. כמובן, כל עוד זה לא מפריע לתוכניות של הנשיא.
בצלאל ביסמרק
פון מולטקה ניהל היטב את הקרבות, שהסתיימו בתבוסה צרפתית ובהפסד של החבלים אלזס ולוריין. ביסמרק טעה כאשר אפשר לגנרל להצליח יותר מדי. ההשפלה של צרפת תהיה אחד מהמנועים של מלחמת העולם הראשונה, שתסתיים בהשפלה של גרמניה, שתהיה אחד מהמנועים של מלחמת העולם השנייה.
מי שקורא את ספר מלכים עלול להתרשם שבסופו של מסע סנחריב (701 לפני הספירה), האשורים נאלצו להתקפל כשזנבם בין רגליהם, בגלל מגיפה מסתורית שפקדה את צבאם על סיפה של ירושלים. ההיסטוריה מורכבת יותר. רוב שטח ממלכת יהודה חרב, חזקיהו נאלץ להתקפל, ויהודה נותרה תחת שלטונה של אשור כמעט עד החורבן. ובמילים אחרות: אשור ניצחה.
ליפשיץ עוסק בבחינה מדוקדקת של מהלך השכתוב התנ"כי של ההיסטוריה, הן של מלכות ישראל, החשובה והגדולה והמצליחה יותר, והן של מלכות יהודה, השולית. השכתוב, כמו כל שכתוב, הוא חינוכי, דתי, פוליטי. תור הזהב של ירושלים בעידן "השלום האשורי", היה בימיו של המלך מנשה, קורבנו העיקרי של השכתוב המגמתי. הוא היה מלך מצליח, שתועד בידי כותבי המקרא כמי שנושא באשמת החורבן, שבא שנים לא מעטות לאחר תום שלטונו.
מרתק להתעמק בשכתוב של הימים ההם, ולזהות את המהלך הדומה של ניסיון השכתוב בזמן הזה. מי ניצח, מי הפסיד, מי אשם, מי אחראי, מי נושא על גבו את תו הכישלון, מי מחזיק את שרביט הניצחון. אם נדמה לכם שאתם יודעים, לכו קראו את הסיפור על מנשה. לא המלך קובע – כותבי ההיסטוריה, שנים רבות אחריו, הם שקובעים.
נכנסים ויוצאים
הרמטכ"ל איננו סוציולוג. הוא איננו מנהיג רוחני. הוא מפקד של חיילים. תפקידו: לדאוג שיגויסו, יתאמנו, יתכוננו, וביום פקודה ינצחו. כל אחת מהמשימות האלה מורכבת, ואולי המורכבת מכולן היא הראשונה – יגויסו. כדי שישראלים יגויסו, צריך לשמר אצלם, או לעצב עבורם, אתוס מתאים – שמצדיק סיכון חיים, או סתם השקעה של זמן וזיעה.
גיוס הצעירים החרדים הוא משימה קשה, משום שלא נוצרו התנאים שהוצגו כאן. אין אצלם אתוס שמצדיק את הזמן והסיכון. אין מספיק מסלולים לכניסה מתואמת ונוחה. יש התנגדות ומכשולים מנטליים. אין ענישה ברורה של מי שמתחמקים או משתמטים.
הרמטכ"ל לא יכול לטפל בכל הסעיפים המוזכרים כאן. הוא יכול לטפל בחלקם. יצירת תנאים ומסלולים – זה התפקיד שלו. למעשה, זה הסעיף היחיד שיש לו מידה של שליטה עליו. השאר נמצא במערכת הפוליטית, שעליה יש לזמיר השפעה עקיפה. לדוגמה, הוא יכול בהחלט לומר לשר בצלאל סמוטריץ' שאינו מרוצה מביצועי צה"ל, שכל עוד ימשיך לתמוך בהסדר של השתמטותו־זכותו, לא יהיו מספיק חיילים כדי להגשים באמצעותם את התוכניות שסמוטריץ' מבקש לקדם.
הוא יכול לומר לשאר הקבינט, שכל עוד יציבו לו משימות שיחייבו גיוס כבד של מילואים, תקציב הביטחון רק ימשיך לטפס – כי המחיר של גרירת חיילי מילואים לסבבים נוספים עולה. הוא יכול להפעיל מכבש של לחץ על הפוליטיקאים, עד גבול מסוים. מעבר לו, זה התחום שלהם. ברצותם יעשו, ברצותם יחדלו. ושיקוליהם, כמקובל אצל פוליטיקאים, הם בעיקר פוליטיים. הם רוצים להחזיק בשלטון.
בינתיים, זמיר יכול להכשיר מסלולים ותנאים, אך ראוי שייזהר בהבטחותיו. השבוע הבטיח ש"מי שיתגייס חרדי – יישאר חרדי". אלה כמובן אמירות לא זהירות. זמיר לא יכול להבטיח שמי שיתגייס תמים ייצא תמים. הוא לא יכול להתחייב שמי שיתגייס נחמד ייצא נחמד. הוא לא יכול להבטיח שמי שיתגייס חילוני ייצא חילוני. הוא לא יכול להבטיח שמי שיתגייס בלי כאבי ברכיים ייצא בלי כאבי ברכיים.
במקרה הטוב – הוא יכול להבטיח שישתדל שכך יהיה. אבל אם הוא אדם הגון, ולפי כל הסימנים הוא אדם הגון, הוא אינו יכול להתחייב לחרדים שייצאו מצה"ל כמו שייכנסו אליו. למעשה – הוא יכול להבטיח להם את ההפך מזה. הם ייכנסו דבר אחד – וייצאו דבר אחר. כמו שקורה כמעט לכל החיילות והחיילים.
מי שלומד להיות מפקד בחטיבת גבעתי – משתנה. מי שמנהלת לשכה לחוצה בחיל האוויר – משתנה. מי שמתמרן מול משימות לוגיסטיות – משתנה. מי שנחלצת להתמודד עם נפגעים בעורף – משתנה. צה"ל הוא מקום שבו ישראלים משתנים, בדרך כלל לטובה. צה"ל הוא מקום שבו גם חרדים ישתנו – גם הם לטובה.
נסו לדמיין את ההסדר המקסימלי שאפשר לספק לחרדים. באחד הסרטונים של המדד על גיוס חרדים (אנחנו כמובן ממליצים לצפות בהם), מתוארת מעין ישיבת מוצב גבול חרדית. בבסיס יש רק חרדים. הם לומדים, הם מתאמנים, הם מגינים על הגבול.
נסכים (אני מקווה שנסכים) שהחוויות האלה ישנו אותם. ומכאן צריך לעבור לדיון הבא: האם גם לאחר השינוי נוכל לומר שנכנסו חרדים ויצאו חרדים? (באחד הסרטונים, תא"ל איתמר רייכל מתאר את זה בשפה ציורית יותר: "נכנס שחור־לבן יוצא שחור־לבן?").
התשובה לשאלה הזאת תלויה כמובן בשאלה קודמת: מיהם או מהם חרדים? במציאות הישראלית של ימינו, חרדים הם, בין השאר, יהודים שפטורים (או היו פטורים, ועכשיו פטורים מטעם עצמם) משירות צבאי. במובן זה, מי שייכנסו לצה"ל חרדים לא ייצאו חרדים. כי אם הפטור משירות מהותי להגדרת החרדיות – השירות יוציא אותם מגדר החרדיות.
אבל נניח שהשירות הוא עניין טכני ולא מהותי לעצם החרדיות. האם במקרה כזה כל מי שייכנסו חרדים ייצאו חרדים? שוב – צריך לחזור לשאלה מהם יסודות החרדיוּת שסטייה מהם מבטלת את החרדיות. כמובן יש דברים שחשובים לחרדים, שאפשר יחסית בקלות להסדיר. אפשר לוודא שהחרדים יקבלו בצה"ל מזון על פי ההכשר הנדרש להם (וליתר דיוק, לעסקנים שמתפרנסים מענייני הכשרות).
אפשר יחסית בקלות לוודא שיוכלו ללבוש את מדי החרדים השחורים־לבנים בכל עת שאינם לובשים את המדים הירוקים. אפשר יחסית בקלות לוודא שתחול עליהם חובת התייצבות בבית כנסת ובבית מדרש, שיידרשו להקפיד על שמירת כללים מסוימים בשבת, שיתפקדו במסגרת שחוקיה מעוצבים על ידי משגיחים חרדים.
אבל יש לא מעט שאי אפשר לכפות, למשטר או לוודא. אין דרך לוודא שלא יחשבו מחשבות חדשות על חרדיות ועל ישראליות. אין דרך לוודא שלא יחשבו מחשבות חדשות על אחריות לאומית ואחריות אישית. אין דרך לוודא שלא יתאהבו במשימות של סיור, לחימה, תצפית, פיקוד, לוגיסטיקה. אין דרך לוודא שכאשר יסיימו את השירות, ינהגו כפי שהיו נוהגים לו לא היו משרתים. פשוט אין.
ולמה לומר את כל זה? נתחיל הפוך: ברור שיש סיבה טובה לא לומר את זה. הסיבה לא לומר את זה – הסיבה להבטיח שמי שייכנס חרדי ייצא חרדי – נוגעת לניסיון לשטות בחרדים, להבטיח להם שאם יסכימו לשלוח את יקיריהם לשירות צבאי, מובטח להם שהיקירים יחזרו ללא פגע רוחני.
נו, אז למה בכל זאת לומר את זה? משתי סיבות. הראשונה – החרדים אינם שוטים. הם מבינים שלהבטחה מהסוג שהבטיח זמיר אין שחר. הם מבינים שאם הצעירים החרדים יתגייסו, יתחולל שינוי משמעותי מאוד בחברה החרדית, שסופו לא ידוע מראש. לא לזמיר, לא למנהיגים החרדים, ולא לאף אחד. הם מבינים שהגיוס אינו עניין טכני פעוט. הגיוס הוא עניין גדול. ועניינים גדולים מולידים דינמיקה שקשה להעריך את טיבה מראש.
סיבה שנייה לומר את האמת היא שגם אנחנו, שאיננו חרדים, צריכים לזכור מה האמת. המהלכים הנוגעים לגיוס חרדים נגועים בהכחשה מזיקה של האתגר החרדי שאינו מתמצה בגיוס. האתגר החרדי של מדינת ישראל הוא מורכב ורב־שכבתי, וסוגיית הגיוס לא יכולה להישלף ממנו בלי להשפיע על סוגיות אחרות, של השכלה, אורח חיים, שייכות ואזרחות, יחסים עם קבוצות אחרות, דמוגרפיה, תרבות וכן הלאה.
האמירה "ייכנסו חרדים - ייצאו חרדים" היא לא רק כזב שמופנה לחרדים, היא כזב שמופנה לחברה הישראלית כולה. כאילו יש איזו לבנה אחת שאפשר להשיב מחדש, בלי לזעזע את החומה שהיא חלק ממנה. יש לא מעט ישראלים ששבויים בכזב הזה. כאשר שואלים אותם על החברה החרדית, הם נוטים לומר שמבחינתם אין שום בעיה עם החרדים, אם רק ישתלבו בצה"ל ובכלכלה. הם נוטים לא להבין שאין דבר כזה "רק ישתלבו בצה"ל ובכלכלה". אם ישתלבו – הם כבר לא יהיו חרדים. בטח לא חרדים במשמעות שיש לה היום.
התרעות פיקוד העורף