מאחורי הסירוב הסתום של חמאס עומדת פסיכולוגיה מתוחכמת של הישרדות. במקרה של חמאס, זה מתבטא במה שמומחים מכנים "אסטרטגיית המשחק הממושך" - לא לנצח אלא לשרוד מספיק זמן כדי שהצד השני יתקפל ראשון. חמאס מבין שהזמן עובד לטובתו: ככל שהלחימה נמשכת, הלחץ על ישראל וארה"ב רק גדל. הם מנצלים מה שחוקרים מכנים "א־סימטריה פסיכולוגית" - אף שהם הצד החלש צבאית, הם הופכים את עצמם לקורבן בזירה התקשורתית.
אבל יש כאן משהו עמוק יותר: מתוך המחקרים על האידיאולוגיה של חמאס עולה שהארגון ממש רואה בהישרדותו הצלחה, גם במחיר של סבל עצום לתושבי עזה. כמו שמתאר דיפלומט ערבי: "חמאס עשוי להעדיף למות בעזה מאשר להסכים לעסקה שפותחת דלת לתוקפנות ישראלית נוספת". זו לא רק תחבולה - זו אמונה דתית שלפיה מוות "במסגרת הנכונה" עדיף על הישרדות שנראית כמו כניעה.
פרדוקס נתניהו
תחת הלחץ הכפול - מחמאס מצד אחד ומדונלד טראמפ מצד שני - נתניהו נעשה עוד יותר חסר החלטיות. המחקרים מראים שאנשים נרקיסיסטים תחת לחץ נוטים לנקוט פעולות קיצוניות כדי לשמור על התמונה שלהם, אבל גם נמנעים מהחלטות שיכולות לגרום להם להיראות כמפסידים.
אבל יש לו חולשה: הצורך הנואש בהכרה ובכבוד. מחקר מ־MIT מצא שטראמפ מוכן להסתפק בוויתורים קטנים "כל עוד הם מלווים בהפגנות כניעה והתרפסות שמזינות את האגו שלו". זו בדיוק הסיבה לכך שהוא פתח ערוץ ישיר עם חמאס דרך קטאר - הוא רוצה שהעסקה תיראה כמו הניצחון האישי שלו.
טראמפ רוצה לנצח, אבל לא מוכן לקחת סיכונים שיגרמו לו להיראות מפסיד. הוא מעדיף להמתין עד שיהיה בטוח שהעסקה תיראה כמו הניצחון האישי שלו. התוצאה: כל אחד מחכה שהשני יזוז ראשון. כל אחד מפחד שהוא יהיה זה שייראה "נכנע". וככל שהזמן עובר, המיקום הזה נהיה יותר מחוזק - כי כל צד משכנע את עצמו שהזמן עובד לטובתו.
זו המהות האמיתית של השיתוק: לא חילוקי דעות על פרטים טכניים, אלא שלושה אגואים ענקיים שכל אחד מהם מאמין שאם יחכה מספיק זמן, האחרים יהיו אלה שייראו כמפסידים. ובינתיים, משפחות מחכות, מדינה שלמה מחכה, אבל כולם תקועים במו"מ שלא רוצה להיגמר - כי הסיום עצמו הוא הדבר הכי מפחיד מכולם.
התרעות פיקוד העורף