אנחנו מכירים המון שנים. פעם הוא גם עבד בטיפשורת, הגיע לתפקידים בכירים מאוד, אבל מאס בתחום והפך לפרקליט צמרת בתחום המסחרי והמשפט החוקתי. גם הוא הגיע לכאן אחרי טיול בארץ רחוקה וקסומה, חטף זיהום והגיע לאיכילוב לברר מה קורה.
"שמע, קוף, המצב פה לא טוב. מבחינתי בית החולים הזה נמצא ב־6 באוקטובר 2023. הכל כאן בכאילו. הם חיים בתרחיש שאני לא מצליח להבין. נשבע לך העייסק מתמוטט כאן".
לא מבין איך זה קרה, אבל תוך כדי חילופי הדברים בינינו, הפכתי לנציג מרת"א שזה איכילוב, משל הייתי יועץ לאסטרטגיה טיפשורתית של בית החולים. "בנאדם, אתה בבית חולים ציבורי בישראל, לא בג'ון הופקינס או לנוקס היל באמריקע, כן? לא יגישו לך כאן בסוף הטיפול חשבונית על 70 אלף דולר על אשפוז של עשרה ימים. מה, אתה עולה חדש? וחוצמזה אחרי כמה שבועות פה במחלקה, אני אומר לך שאין פה אבטלה סמויה, לדעתי יש פה תת־תקינה בכמות האחים והאחיות".
הוא הסביר, "אתה מספיק מוכר ומפורסם בתחומך לפנות לוועדת הרפואה באגם הדרעק, שבה חברים כמה קבוקים כרותי אונה, שיבואו לכאן כדי לראות מה קורה במיון, מה קורה עם חולים וחולות במסדרון, אני ספרתי שש מיטות, ואחת בחדר האוכל. זה מחסור בארבעה חדרים, בנאדם. ואנחנו לא בינואר עם שפעת, אנחנו בתחילת הקיץ".
ד"ר דולב סיים עם המבחנות, הלך לדרכו, ואני אמרתי: "שמע, תרביות זה 48־24 שעות. עברתי את זה גם. קח ת'זמן, תנוח, אין לך מה לעשות בנדון. אתה סוגר כאן לפחות לילה ויום".
מועבט באיכילוב
הוא חתך לדרכו, אני יצאתי לשוטט במרחב המחיה שבו אני מבלה בחודש האחרון. החלטתי לקבל קהל של בוקר בקפה רולדין מתחת לבניין עופר. הגיעו אליי בני משפחתי ועשרות חברים, שבאים כל יום כבר ארבעה שבועות ברציפות. פתחתי מועבט, רק בלי ג'ין וטוניק של עדן בן־זקן. במקום לדפוק ת'ראס עם אלכוהול, אני דופק אותו עם 18 גרם של אנטיביוטיקה לווריד, וחבישות של קייספט (סוג של אקונומיקה רפואית) לכף הרגל. כל אחד והסוטול שלו, זה הסוטול שלי.
ירד הלילה. התגלגלתי לחדרי, הגעתי ומדד הסרוטונין שלי צנח למינוס 9,000. ישיש בעשור העשירי לחייו נתן קונצרט נחירות וחרחורים, שגרמו לי לחשוב שהוא בדקותיו האחרונות.
"יואו, יה יו, ליסן טו מי", פניתי למלוכסן, שחייך אליי. "נראה לי שאבא מת. לך למוקד האחיות, תגיד להן: קוד־רד או קוד־בלו, אני לא שם זי"ן מה תגיד להן. אבל לך עכשיו, מיד. אם אתה לא הולך ואבא יתפגר כאן, אני אעיד נגדך שצפית בטלוויזיה, והפקרת את אבא למות בייסורים גדולים. ייקחו אותך לכלא, ויגרשו אותך, ולא תוכל לעבוד כאן יותר, הבנת אותי?".
המלוכסן חייך אליי וענה: "אבא לא למות. אבא ורי־ורי סטרונג. אני לבדוק דופק של אבא כל 5 דקות". קטעתי אותו מיד בעצבים גבוהים. "תפסיק לחייך, עכשיו. תרים את מסעד המיטה של אבא, שיישב קצת, הבנת, אתה מבין מה אני אומר לך, כן או לא? כי אם אתה לא עושה מה שאני אומר לך, אני שם לזה סוף, עכשיו. תפסיק לצחוק נק'ל־הד, ותעשה מה שאני אומר לך".
אחת מהן קמה ואמרה שהיא תבוא איתי לחדר, בתנאי שאאפשר לסטאז'רים (שנה שביעית בלימודי רפואה) לקחת לי בדיקות דם עכשיו. "כל היום הם רודפים אחריך, אתה אומר להם: 'כן, כן, אני כבר מגיע. תנו לי 10 דקות ואני בא'. אבל לא באת, מר קופמן. אז עכשיו אתה בידיים שלי, מה אתה אומר?".
הבטתי בה. רוסייה/אוקראינית קשוחה. אני חייב לזרוק ת'יד. אתה לא יכול להיות עבדאיי עליה עם 7 תלתן ו־3 יהלום, כשהפלופ כולו תמונות לב אדום. "אני מסכים. רק תפסיקי לי את תותחי נברון בחדר. אם את מצליחה, אז הטאלנטים שלך שלא מסוגלים לעשות בדיקת דם גם לגופה חמה, יכולים לקשור אותי בשרשראות, לקחת אותי לדאנג'ן ולהרביץ לי עם שוט".
היא צחקה וגלגלה אותי בחזרה לחדר. העירה את הישיש, הרימה את מסעד המיטה, והארטילריה הכבדה פסקה. היא באה אליי למיטה ולחשה: "אני שולחת לך סטאז'ר. תהיה נחמד".
כבר נמנמתי כשהגיע אחד מהם עם מסך אולטרה־סאונד על כננת מתגלגלת. הוא מרח לי סחל'ה קרמי על היד, והתחיל לחפש וריד. "אל תפריע לעצמך, ילד. קח ת'זמן עד הבוקר. אם היית לוקח דמים בקופת חולים, היו זורקים אותך מהעבודה. אלף איש בחוץ, ואתה מחפש וריד עם אולטרה־סאונד. אתה יודע מה, חבר שלי צודק, איכילוב רגע לפני 7 באוקטובר".
"וואו, איזה כוכב אתה, י־ל־ד. תבדוק שלא פתחת לי עורק במקרה. בפעם הבאה נרד לסי־טי, אולי תצליח להוציא דם ב־5 דקות. כי עם אולטרה־סאונד אתה לא מבריק. שפכת כאן לאגר".
תמיד יהיה לנו את תא הלחץ
אז אחרי ארוחת בוקר אני מגלגל את עצמי לתא, מחנה את כיסא הגלגלים בפינת החניון של שאר הנושמים המתגלגלים, מתיישב ונושם. אבל ביום שלישי קרתה לי תקלה. סיימתי את הטיפול, רציתי להתגלגל לקפה, ואז גיליתי שהכיסא נגנב. אני שוכר אותו ב־35 שקלים ליום, כבר חודש, זה נראה לי סידור הוגן. זה היה יכול להיות מושלם אם לי היה זיכיון להשכרת הכיסאות (מתחיל ב־5 שקלים לשעה) בכל העמדות שפזורות בבית החולים, אבל אני יש לי צורה של זכיין? אני יש לי צורה של גולם.
היא מתוקה וחיונית, באמת. אבל איך אתנייד במרחב, כאשר אסור לי לדרוך על כף הרגל, בטח שלא לצאת למסעות? אז הודיתי לה בחום ויצאתי לרחבה המרכזית, סקרתי את הסביבה, זיהיתי כיסא נטוש ומיד גנבתי לי גלגלים משל עצמי. כי בג'ונגל של החיים, מתנהגים כמו בג'ונגל. דוג־איט־דוג.
התגלגלתי לקפה, הזמנתי בייגל סלמון וגבינה, כוס תפוזים סחוט ואייס אספרסו. אבל הגניבה ייסרה אותי. אולי הכיסא שייך לנכה שאינו מסוגל להתנייד בלעדיו? אולי הוא שייך למישהו שהגיע לטיפול אמבולטורי, ועכשיו תקוע ללא אמצעי תנועה? המצפון לא נתן לי מנוח. זרקתי את התקרובת לפח, והתגלגלתי לחניון, כדי להפקיד את הכיסא. בדרך חלפתי על פני מיון ג', הבניין שבו אמא שרקה לסיום לפני חודשיים בדיוק.
אמרתי לה בלב: "לפחות הצלחת קצת לחנך אותי, גם אם התלוננת כל חיי שאני פרא אדם. גנב, אני לא מסוגל להיות. לקחתי משהו שאינו שלי, טעיתי, אז החזרתי מיד. אני מקווה שלא הרסתי למישהו את היום". היא לא ענתה.
שוב טלפנתי לכיפוש, נתתי לה את מספר הרישוי של הכיסא, כדי שתברר למי הוא שייך. התברר שהוא היה בשימוש של משנע רפואי. נרגעתי, משנע יכול מיד לקחת כלי אחר והוא גם לא מוגבל רפואית. התיישבתי על פנס בקרבת החניון, ופתאום הגיע משנע לקחת כיסא. "תגיד, יש מצב אתה מגלגל אותי לפנימית ט'?".
הוא השיב בחיוב ולקח אותי לחדר. עדיין הייתי רעב בלי אמצעי ניוד, ועל הארונית המתין לי מגש של ארוחת צהריים. הרמתי את המכסה מעל הצלחת, המראה והריח עשו את שלהם. איבדתי את הרצון לאכול.
מאז האירוע אני מגיע לתא לחץ רק באמצעות משנע. אני באמת גולם, אבל אני משתדל שבכל פעם יעקצו אותי שלוש פעמים: ראשונה, אחרונה ואחת יותר מדי.
פלנטה אחרת
למציאות בבית חולים יש מחזוריות ייחודית. ובתוך המציאות הזאת ישנה מחלקת אורתופדיה, שרופאיה הם ישות קוסמית עם שפה שונה. הם תוקפים את הפציינט ב־06:35 על הסובאח. מרימים את הרגל, מצקצקים בלשונם וקובעים שאתה אינהרנטי, גולם שלא מתקדם. הם מתלחשים ביניהם, אתה שוכב כמו עוף בגריל ומחכה לפסק הדין. כמו למשל: "אנחנו נעשה הטריה מחר. עד שהרקמה לא תהיה ורודה וחלקה, לא נתקדם".
אני שוכב אילם, והם כבר בפייד־אאוט מהחדר, משאירים אותי עם הרבה שאלות שרציתי לשאול, אבל אין את מי. הפרשנית שלי לענייני רפואה זו מירי נבו, שכבר יותר מ־30 שנה אני קורא לה מריומה, גם בשידורים. 30 יום היא כאן כל יום, בוקר או ערב. היא פיזיולוגית מאמץ, אז היא דוברת את השפה הרפואית, יש לה ימבה חברים מהתחום הזה, והיא מתווכת לי את המציאות הרפואית שלי.
מאחר שמריומה באמת מכירה אותי ויודעת שאני נוהג לדפדף מידע שאיני רוצה לחלוק, היא לא סופרת אותי ומשיגה בעצמה. היא גם מדברת עם כיפוש, ומעדכנת אותה בפרטים שאני מעוניין שלא תדע.
תשובתה הגיעה בתוך דקה. "הטריה, מלשון טריות. זה הליך שמתבצע בחדר ניתוח, מקלפים את הרקמה וחושפים חדשה וטרייה. מתי זה קורה, קוף?".
עניתי שכנראה מחר. בערב הורו לי במחלקה להיות בצום עד לניתוח. הייתי, אבל ב־11:00 בבוקר הודיעו לי שהאירוע נדחה למחרת. מריומה אמרה שצומות זה טוב לבריאות. את כיפוש לא עדכנתי. החלטתי שאני מעיק עליה יותר מדי במצבי הנוכחי. 30 יום היא לבד, טרודה ביומיום, זה באמת עול. אני כבר ילד גדול, לא צריך ליווי לחדר ניתוח. אעדכן אותה אחרי. מה עשו בניתוח, לא ידעתי, כי אף אחד לא אמר לי. גם 30 שעות אחרי, לא הגיע אורתופד לבדוק אותי.
החלטתי לערב את הגורמים הרב־ממדיים. חודש נמנעתי מזה, אבל המציאות הכניעה אותי. הם חזרו אליי בתוך 10 דקות עם תשובות והנחיות ברורות. "בתוך 10 דקות, 15 גג, יגיעו אליך מהאורתופדיה. הם חבר'ה טובים ומקצועיים, הבעיה שלהם שהם אלרגיים לחולים. אבל מעכשיו זה משתנה. הם יסבירו לך כל מה שתרצה. תשאל כל מה שבא לך, הם יענו".
הם הגיעו, בדקו, ואני שאלתי ארבע שאלות שהוכתבו לי על ידי הרב־ממדיים. הם ענו לי על הכל. זה טיפול ארוך שדורש זמן. כשמסבירים לי לאט, אני תופס מהר. אז הבוקר אני סוגר 31 יום כאן ואהיה פה כנראה שבועיים נוספים. מכשיר ה־VAC חזר לחיי. לא התגעגעתי, אבל אני והמכשיר שוב בני זוג לחמישה ימים הקרובים.
המשפחה שלי כל יום כאן, החברים כנ"ל. אין לי פה רגע בלי צחוקים, וכולם שומרים עליי כמו על אתרוג. אני מקפיד לרדת כל בוקר לקפה מתחת לבניין עופר, שפונה לרחוב ויצמן. אני צופה דרך הגדר השקופה בעוברים ושבים. כולם נורא ממהרים למישהו, לאנשהו. ואני קצת מקנא, אבל יודע שאחזור למהר - ואשכח את כל מה שעברתי כאן.
התרעות פיקוד העורף