ימי בין המצרים, שלושת השבועות מי"ז בתמוז ועד תשעה באב, הם תקופה של אבלות וחשבון נפש בלוח השנה היהודי. בי"ז בתמוז אירעו חמישה אסונות לישראל, אחד מהם הוא הבקעת חומת העיר ירושלים לפני חורבן בית המקדש השני. ט' באב הוא התאריך שבו נחרבו שני בתי המקדש.
בימים אלה, ובמיוחד בתקופה הקשה שעוברת עלינו, הפיד שלי מלא בדעות הסוברות כי במצב שבו מדינת ישראל קיימת, ירושלים מאוחדת, וההתמודדות היומיומית שלנו שונה לחלוטין ממה שהייתה בעבר, בגלות, ציון מועדים אלה כבר אינו רלוונטי. ואכן, הפסוק הפותח את מגילת איכה, "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס", מצייר תמונה עגומה וקודרת של ירושלים לאחר החורבן. הפסוק מביע את כאבו של עם שאיבד את מרכז חייו, את חירותו ואת כבודו. תיאור המציאות הקשה הזו בוודאי אינו תואם את מצב ירושלים ואת מצבנו היום.
אז למה באמת להמשיך בציון שלושת השבועות? ראשית, זיכרון לאומי מייצר חיבור היסטורי. עמים ששוכחים את עברם עלולים לאבד את זהותם וכיוונם. חורבן הבית היה אירוע מכונן בתולדות עם ישראל, אירוע שעיצב את דמותו, את הלכותיו ואת שאיפותיו של העם במשך אלפיים שנה. זיכרון הימים האלה מאפשר לנו להתחבר לשרשרת הדורות, להבין את עומק הכאב והאובדן שחוו אבותינו, ולהעריך את הניסים והתקומה של ימינו.
שנית, חז"ל לימדו שחורבן בית המקדש השני נגרם בגלל שנאת חינם. מסר על־זמני זה רלוונטי היום יותר מתמיד. בחברה הישראלית, המתאפיינת לעיתים קרובות בפילוגים, קטבים ושיח אלים, שנאת חינם היא איום קיומי ממשי. ימי בין המצרים מזמנים אותנו לחשבון נפש אישי וציבורי: האם אנו מסוגלים להתעלות מעל המחלוקות ויודעים לכבד אלה את אלה למרות חילוקי הדעות? ההתמודדות עם שנאת החינם היא תיקון עמוק שחייב להתחיל.
ושלישית, האבלות בימי בין המצרים אינה רחמים עצמיים או קיבעון עבר. היא משמשת בסיס לתקווה. מטרת הזיכרון היא לבנות קומה על גבי העבר, לקראת העתיד. עצם האבלות יוצר מציאות חדשה של בנייה, בבחינת מחשבה מקדמת מעשה. וכשמדובר בזיכרון ובאבלות על חורבן ירושלים, הזיכרון עצמו פועל ובונה, ומעורר תקווה שאינה רק שאיפה דתית, אלא רצון לעולם מתוקן, שאיפה לישראל מתוקנת. גם כשאנו חי
התרעות פיקוד העורף