אחיות אבודות | מרסל מוסרי

לפני 15 שנה, כשהייתי בת 20 וקצת, שכבתי בפעם הראשונה על שולחן מתכת בתוך חדר ניתוחים מקפיא מקור בבית החולים וולפסון בחולון. זה היה הפתרון האחרון למשקל שלי, שנשק ל־130 ק"ג. אמי ז"ל התחננה שלא אעשה את זה. “את יפה כמו שאת", אמרה לי, “אני מבטיחה לך שאם תרדי חמישה או עשרה קילו את תשאירי לכולן אבק, תנסי".

לא יכולתי לנסות, אולי זו הפרעת קשב או תכונה איומה אצלי, אבל יש בי דחיינות מזעזעת. אני תמיד מתחילה תהליך, ונדירות הפעמים שאני גם מסיימת אותו. לבסוף התרצתה ובבוקר הניתוח הגיעה איתי אל בית החולים.

קיבלתי מיטה, כותונת ואזהרות חוזרות ונשנות שלא אשבור את הצום. לאמי היו חרדות רפואיות נוראיות, היא לא סבלה בתי חולים ורק אל קופת החולים הגיעה, וגם זה אחרי שהרופא איים עליה לא פעם בשיחות טלפוניות. ראיתי אותה מתחילה להזיע ושותה בלי הפסקה.

“אולי תקראי לאחיות שלך?", שאלתי אותה. היו עוד חמש שעות עד הניתוח, וידעתי שהיא לא תשרוד את זה בקלות. אמי גם לא ידעה לבקש עזרה או להראות חולשה, גם אני כזו, אפילו מאוד. אבל הפעם נעתרה וטלפנה אליהן. בתוך 40 דקות הן הגיעו, אחת מחולון ואחת מרמלה.

הייתה זו כבר שעת צהריים, והן היו רעבות, אז אחת מהן קנתה טונה, הביאה לימון כבוש בשקית מהבית, ביצים קשות ואריסה תוניסאית, והשנייה קנתה לחמניות חמות מהמאפייה למטה. הבטתי באמי ושתי אחיותיה אוכלות מולי סנדוויץ' תוניסאי, המגרה ביותר שראיתי בחיי, ובין ביס לביס מתנצלות ומבקשות שאמזוג להן קולה.

מדי פעם לחשה לי אמי: “אם תגידי שאת לא עושה את הניתוח, אני אתן לך את הסנדוויץ' שלי ועוד 500 שקל". צחקתי. “אני מוסיפה 100", אמרה דודתי, שתמיד אהבה להתחרות עם אמי. "אני לא מוסיפה כלום", אמרה השלישית, “אני רוצה לראות אותך כוסית".

כשהן סיימו סוף־סוף וצחקו על מבטי השנאה והקנאה ששלחתי אליהן, נכנסו שתי נשים לחדר, אמא ובת. בהתחלה נבהלתי, האמא דמתה מאוד לסבתי מרסל, גם דודות שלי ראו את זה והתלחשו ביניהן. הבת הייתה כמוני, כבדת משקל ופניה יפות מאוד. היא כבר הייתה לבושה בפיג'מת בית החולים, ואמה לא הסכימה שתאחז בתיקים הרבים ובציוד שהביאו מהבית. “אבל, אמא", אמרה לה בערבית שאותה הבנו כולנו, “עוד לא עשיתי את הניתוח".

אמה לא הקשיבה לה והמשיכה לסחוב, דודות שלי פינו להן את הדרך והציעו לעזור. הן התיישבו והתמקמו במיטה. “גם את עושה שרוול?", שאלתי את הילדה, אני כותבת "ילדה", אבל היא בת גילי.

“כן, רק מחר, אבל ביקשו ממני לבוא היום", ענתה לי, “מתי את עושה?". “היום", עניתי לה. “שיעבור בקלות", בירכה אמי. "אינשאללה", ענתה אמה.

התחלנו לדבר, הילדה שמה סיראג', ומתברר שגרה ביפו, כמה דקות מדירת השותפות שבה גרתי אני, והאמא שמה מרים. הן שתיהן ערביות נוצריות וביומיום מתפקדות כחברות הכי טובות זו של זו. בימים ההם סיראג' הייתה רווקה עדיין. כשיצאו האמהות לעשות סיבוב בחוץ, נותרנו שתינו בחדר. “את תראי, נעשה את הניתוח ואז נתחתן ויהיו לנו מלא ילדים", אמרתי לה.

“כן, מה חסר לנו?", השיבה לי וחייכנו. ראיתי את אמה מסדרת לה את הכריות 20 פעם, מברכת אותה, מנשקת אותה ולפעמים סתם, יושבת לידה בשתיקה ומפגינה קרבה אמהית. אני ואמי בעיקר צחקנו, לא נהגנו להפגין קרבה פיזית, המרחק שנוצר בעל כורחנו בילדותי נתן את אותותיו, אבל ידענו לדבר בעיניים, ולאהוב במילים ובנפש, וזה הספיק.

“אתן תיכנסו ותצאו כמו גיבורות", נסכה בנו אמי ביטחון, “אל תפחדו". “מה יש לפחד?", שאלה מרים, אמא של סיראג', “זה ניתוח קל, כמה דקות והן בחוץ". אני וסיראג' הבטנו זו בזו וידענו שהן מרגיעות בעיקר את עצמן. אנחנו עברנו כל כך הרבה בדיקות, פסיכולוגים ופסיכיאטרים וביקרנו בכל מיני מכוני דימות כדי להגיע לניתוח הזה, כך שפחד לא היה חלק מהעניין בכלל.

המרדים הגיע להחתים אותי על כמה טפסים, וכמה דקות אחרי כן הגיעו לקחת אותי אל הניתוח. אמה של סיראג' וסיראג' בירכו אותי להצלחה והבטיחו שיחכו שם. דודות שלי ואמי הלכו אחרי הסניטר שהוביל אותי אל חדר הניתוח וידעתי לא להסתכל לאחור, כי דמעותיה של אמי יכלו לשבור לי את הלב.

הרבה שנים היא נעצבה בגלל המשקל שלי, כל ילד שהעליב אותי, בגדי החג שלא מצאה במידה שלי באף חנות, האומללות שהגיעה אליי בעקבות המשקל. הניתוח הזה היה גם בשבילה. בכניסה אל חדר הניתוח נישקה את מצחי. “תצאי בשלום, ה' שומר עלייך", אמרה לי. חיבקתי אותה ואת תלתליה, ודמעות נקוו גם בעיניי.

כמה שעות אחרי כן, בלילה, כשיצאתי מחדר ההתאוששות, דודות שלי כבר לא היו, רק אמי ואחותי עמדו על ידי כשהחזירו אותי אל החדר. ראיתי את סיראג' מביטה בי ובוחנת ואמה הולכת לבקש מהאחות עוד שמיכות בשבילי, היה לי קר. “אני כבר רזה?", שאלתי.

“חביבתי, אי אפשר לזהות אותך", ענתה סיראג', ובאותו הרגע ידענו שנהיה חברות. בבוקר של היום שאחרי, הגיע תורה של סיראג' להיכנס לניתוח, אמה, אחת מהנשים בעלות העיניים הכי טובות שפגשתי, לא עזבה אותה, ובאיזשהו שלב גם הפסיקה לענות לטלפונים הרבים מבני המשפחה שדרשו בשלום הבת. היא אחזה בידה של בתה ועיניה ריצדו אחר הרופאים והאחיות שהקיפו את המיטה. “אנחנו מחכות לכן פה", אמרה אמי, “שיעבור בקלות ובשלום", הניחה יד על מרים. “אינשאללה", לחשה שוב אמה של סיראג'.

בכל כמה שבועות, כשהגיעה אמי לבקר אותי בדירה ההיא ביפו, ירדנו לקפה עלמה שמול אבו חסן, שיחקנו דמקה והזמנו קפה שחור וסנדוויצ'ים טעימים. כמעט בכל פעם פגשנו את סיראג', שהלכה והפחיתה ממשקלה, ואת אמה. אני לא זוכרת פעם שראינו אחת מהן לבדה. הן חלקו את אותו הלב.

הרבה שנים חלפו מאז, סיראג' מצאה את אהבת חייה, התאסלמה, עטתה על עצמה חיג'אב שמבליט את פניה היפים, ואפילו ילדה ילד מתולתל ומתוק בשם מוחמד. אנחנו בקשר בעיקר ברשתות החברתיות, וגם כשיש פה מתח אדיר וקשה להכלה, וגם כששתינו מעלות פוסטים כאובים על הילדים משני הצדדים שחווים את החיים על החרב, אנחנו לא מרפות מהחברות הזו. לפני שנה טיילה גפן עם אביה באחד הקניונים.

סיראג' ראתה אותה ורצה לעברה “גפן, כפרה שלי", אמרה לה וחיבקה אותה. אבא של גפן, שלא מכיר את סיראג', ירד לפזצט"א, אבל זה כבר סיפור אחר.

השנה, בהפרש של כמה חודשים זו מזו, הלכו שתי האמהות שלנו לעולמן. אמה של סיראג' מסוכרת שהלכה והחמירה, ואמי מהתקף לב פתאומי. בהתחלה כתבתי לה מילות ניחומים, צפיתי בתמונות שהעלתה מקברה של אמה, בבית הקברות הנוצרי, וניסיתי לעודד כמה שיכולתי. אבל לא הספקתי הרבה, כי מעט אחרי כן החלה לעודד היא אותי, שאיבדתי את היקר לי מכל.

“זה כמו ללכת עירומה בעולם הזה", כתבתי לה לא מזמן, בעיצומה של אחת המלחמות. בחוץ רעמו התותחים, השמיים היו רצופים הבזקי אור, והארץ כאבה. “כלום לא שווה לי בלי אמא שלי", כתבה לי. “כלום לא שווה", השבתי לה. בכינו יחד, והלכנו לישון, במרחק של כמה קילומטרים זו מזו, אבל בלב, עדיין, מיטה ומיתה, ליד מיטה ומיתה. חבל.