פרובוקטור קטן, איש תוכן, לא מהבולטים, שממחזר את עצמו כבר שנים, עם מספר סביר של עוקבים, יושב לו בפינה, מגרד את הבאזז ומחכה. והקהל, כמו שעון שוויצרי, נוגס בפיתיון, ומגיב בדיוק לפי הספר. “איך הוא העז?!", “זו הסתה!", “חצוף!". כולם מזועזעים. כולם מגנים. כולם עושים את עצמם מופתעים. כאילו זו הפעם הראשונה שהם ראו מישהו מפיץ רעל בזמן שהוא מצלם את זה לסטורי, לטוויטר ולטלגרם.
בשלב הזה, מתחילה חגיגה. לא חגיגה של דיון, אל תתבלבלו. זו לא שיחה. זו לא שאלה מוסרית, ערכית או אפילו אנושית. זה פשוט קרנבל לייקים. קמפיין לאגו. מסיבת קצף רגשית. הפרובוקטור, שבדרך כלל משדר תוכנית דלת רייטינג שאפילו ההורים שלו ויתרו עליה, הופך לשיחת היום. אנשים שלא ראו את התוכנית מצייצים עליה. אנשים שלא צפו בקליפ מגיבים לו. אנשים שלא קראו את הפוסט משתפים אותו עם "אמא'לה".
והוא? נכנס למערכת במבט של ילד שסיים פאזל אלף חלקים. "תראו מה עשיתי!", הוא מכריז. ומנהלי הערוץ, שכבר מזמן התייאשו מתוכן, מעיתונאות, מהנהנים מבסוטים. טופחים על שכם. לא משום שזה חכם. לא משום שזה חשוב. משום שזה זז. השיח זז. אלוהים, כמה שהם אוהבים שהשיח זז.
בצד השני של השיח, יש מגיב פעלתן. איש חכם. זיהה את הדרמה ראשון. גם הוא רוצה חתיכה מהעוגה. “לא שותקים!", “אני אלחם בהסתה הזו!", הוא כותב על רקע של דגל ישראל ומוזיקת פסנתר עצובה. שני רגעים לפני כן העלה פוסט על חיילים שנפלו בעזה ועכשיו הדרעק הזה.
אנשים מוחאים לו כפיים ברשת. “תתבע!", “לך למשטרה!", “אל תשתוק!". אז הוא הולך. מגיש תלונה בתחנה בעקבות הגיג רפה שנפלט בתוכנית דלת רייטינג, מצטלם תוך כדי כך משמונה זווית שונות, מעלה כיתוב על "קווים אדומים שנחצו", ואז מופיע בפאנל שוקק ומייצר עוד באזז.
והפרובוקטור? הוא כבר בשלב הבא. המריא לחלל. מדבר על סתימת פיות. מרטין לותר קינג של הגיגית. מספר על חוסר סימטריה. על איך: "לכם מותר ולנו לא". לוחם למען חופש הביטוי. והוא מאמין לעצמו, כי אם חזרת על שקר מספיק פעמים, תקבל בסוף תוכנית.
עכשיו הגיע הרגע שבו הפוליטיקאים מנסים לעלות על הגל. פיגורה מהאופוזיציה רועמת מעל בימת הכנסת: "תתביישו!", אחר מהקואליציה מגיב "די לצביעות!", והשר מבטיח שהמשטרה תחקור. במקום למגר את משפחות הפשע במגזר, לעצור רוצחי נשים, אנסים, לאזוק פסיכופת שמכה עוברי אורח בלב המטרופולין, צוות שלם נשלח למשימה שמטרתה מאבק באלוהים יודע מה. כולם מרוחים ברוטב של צדק מוסרי, כשבעצם כל מה שהם פשוט רוצים זה עוד דקה וחצי של צומי. ולאף אחד לא באמת אכפת. לא מהתמונה. לא מהגידוף. לא מהחופש.
ובזמן שכל הפסטיבל הזה קורה, עוד חיילים קדושים נהרגים בעזה. משפחות התמוטטו והעולם עבורן קרס לנצח. ובזמן שרבים על שטויות, עוד ילד נדרס, כשנהג נטול רישיון, שהיה צריך מזמן להיעצר אבל משום מה המשיך לדהור, השתולל ברחבי המדינה. נסע בדרך עירונית כאילו זה ראלי פריז–דקאר.
ובזמן שהלייקים נצברו, עוד רצח במגזר, עוד חטוף נמק, ועוד משפחה יושבת מול המקרר וחושבת אם אפשר לחמם שוב את השאריות מהשבוע שעבר. על זה אף אחד לא מגיב. כי זה לא פרובוקטיבי. זה סתם החיים. אז אנחנו ממשיכים: צורחים במקום לחשוב. מגיבים במקום לקרוא. מתרגשים מכל כלב נובח בטלוויזיה, בזמן שהבית שלנו נשרף.
התרעות פיקוד העורף