פסטיבל ערד מעולם לא חזר להיות מה שהיה. כל אותם נערים שהיו שם - וגם האומנים שהיו אמורים לעלות לבמה - לא ישכחו לעולם את היום שבו המוזיקה נדמה. 30 שנה עברו מאז, אבל הצל של אותו ערב ממשיך ללוות את התרבות הישראלית. כתם שלא נמחק, כאב שלא נרפא.
"כל מה שקרה לי לפני האסון נשאר כזיכרון עמום לעומת מה שקרה אחריו. לקח זמן עד שהצלחתי להסתכל אחורה ולמסור את העדות שלי, כמי שניצל בנס מאותו אירוע. כשעבדתי על הספר, הייתי צריך לעשות את זה לאט־לאט, צעד אחר צעד, זה לא היה קל. הרגשתי שהטראומה הוצפה אצלי שוב. אומנם סגרתי את הפצע, אבל הוא ילווה אותי עד יומי האחרון", הוא מספר.
וודסטוק ישראלי
אחרי הפסטיבל הראשון תפס המלחין נחצ'ה היימן את ניהול הפסטיבל והחליט לשלב בו גם מופעים של להקות רוק צעירות, מתוך מטרה לדבר לקהל צעיר יותר. המוזיקאי יאיר רוזנבלום, שנכנס לתפקיד הניהול ב־1987, לקח את הנושא צעד אחד קדימה ויזם במסגרת הפסטיבל את האירוע "רוק רטוב" - 48 שעות של הופעות רוק עם אהוד בנאי והפליטים, רגע לפני הוצאת אלבום הבכורה, להקת משינה, קורין אלאל ויהודית רביץ במופע "באה מאהבה".
בפסטיבל של 1989 הוקדש חלק ניכר ללהקות רוק והיה בו רק מעט ביטוי לזמר העברי. בין האומנים שהופיעו בו נמנו רמי פורטיס, החברים של נטאשה, נוער שוליים, יוסי אלפנט ואחרים. "הפסטיבל היה מעין וודסטוק של אותן שנים", מספרת הזמרת ליליה. "פריקים, מסטולים וחובבי מוזיקה. אווירה של חופש ורוק'נרול".
הרגע המכונן של הפסטיבל אירע ב־1990, אז התקיים מופע האיחוד הראשון של להקת תיסלם. שנה לאחר מכן כבר פקדו את הפסטיבל רבע מיליון מבקרים, שצפו ביותר מ־300 מופעים. במלאת עשור לפסטיבל, הופק סרט תיעודי על הפסטיבל שנקרא "וודסטוק בנגב". התראיינו בו בני נוער שצולמו מתנשקים, זרוקים על שקי שינה בדשא, משתוללים בהופעות.
"בשבילי ובשביל חבריי זה חג", אמר תושב ערד למראיינים. "אין ספק שיש בפסטיבל הרבה דברים שליליים ובלגן, אבל הדברים החיוביים גוברים עליהם". ב־1992 הוארך הפסטיבל לארבעה ימים, והשתתפו בו, כמו בשני הפסטיבלים שאחריו, מיטב כוכבי הרוק של התקופה.
"היינו יורדים כל שנה לשדר שידורים חיים מהפסטיבל ברשת גימל, מקימים במה באחת הכיכרות בעיר, ודידי הררי היה משעשע את הקהל, עם חידונים ופרסים", אומר איש הרדיו מנחם גרנית. "אני זוכר שבפסטיבל של 94' ראיינתי את זקני צפת מיד לאחר שההופעה הסתיימה. הם באו לעמדה שלי והתחילו לקלל ולהגיד שטויות שלא אומרים ברדיו. זה היה רגע מטורף".
"ביקרנו לא מעט בפסטיבל ערד עם הילדים", אומר פלד. "ב־1994, כשהגענו לערד, הייתה תחושה שהנושא מסודר, כי לא יכולת להתקרב עם הרכב למתחמים, והיו הרבה סדרנים ושוטרים. אחר כך הבנו שבפסטיבל הזה וגם בזה של 93' היו כמעט אסונות שלמעשה טואטאו מתחת לשטיח".
הופעתה של משינה הייתה אמורה להיערך במתחם שהיה ממוקם באזור התעשייה של ערד. 30 אלף כרטיסים הופצו למכירה להופעה, שעל פי דרישת המשטרה היו אמורים להיות בה 18 אלף איש. בפועל, על פי מארגני הפסטיבל, נמכרו כ־24 אלף כרטיסים. "ההופעה תוקשרה בכל הארץ, עם בנקים שחילקו כרטיסים בחינם ללקוחות ופרסומות שאומרות שאם אתה לא שם אתה לא קיים", אומר יובל.
מדובר בברדק טוטאלי
בין עשרות האלפים היו גם איטן, נעמה וחן. איטן, יליד באר שבע, היה אמור לעלות לכיתה י"א ולהירשם ללימודי מחשבים באוניברסיטת באר שבע. הוא היה תלמיד מצטיין שהעריץ את משינה.
"איטן נסע לפסטיבל עם קבוצת חברים בשלישי בבוקר והיה אמור לחזור בערב, אחרי ההופעה", מספר אביו. "הוא יצא מוקדם כדי לתפוס מקום טוב סמוך לבמה. נופר, אחותו הגדולה של איטן, שהייתה אז חיילת, נסעה להופעה עם החבר שלה, ואשתי ואני החלטנו בספונטניות לנסוע, למרות שלא קנינו כרטיסים. חשבנו לשמוע את אחת ההופעות מבחוץ".
נעמה, תושבת ראשון לציון, נסעה לערד עם חברותיה לשמוע את הלהקה האהובה עליה. "עמנואל, בעלי, ואני התלבטנו אם לשלוח אותה לערד", אומרת אלקריב. "עמנואל התנגד, אבל כשנעמה שאלה: 'למה אני לא וכל החברות שלי כן', ריככתי אותו, דיברתי על ליבו ואישרנו לה לנסוע. כשנעמה וחברה שלה ליאת הגיעו למתחם ההופעה, ליאת הרגישה שהולכת להתרחש קטסטרופה. היא אמרה לנעמה שהיא רוצה לצאת, שלא מוצא חן בעיניה מה שקורה שם, אבל נעמה רצתה לראות את ההופעה. החברה יצאה ונעמה נשארה בפנים".
בניגוד לאיטן ולנעמה - חן, שנולדה בישראל ובגיל שלוש עברה עם הוריה ואחותה הגדולה ללוס אנג'לס, לא הכירה את משינה. "בקיץ 1995 היא הגיעה לביקור של כמה חודשים בארץ, ואני, במקרה, גם הייתי פה באותו זמן", אומרת יחזקאל. "בבוקר של 18 ביולי לקחתי אותה לבית של ידיד שלה שאיתו היא הייתה אמורה לצאת לפסטיבל, והמשכתי לשדה התעופה בדרכי לבוסטון. נפרדתי ממנה מתוך ידיעה שלא אראה אותה כמה חודשים, עד שהיא תחזור ללוס אנג'לס".
סליקטר, שגר אז במושב גני יוחנן שליד רחובות, העריץ את להקת משינה וכשהבין שמדובר בהופעת הפרידה שלה, ידע שהוא חייב להיות שם: "הגעתי לפסטיבל יחד עם חברי הטוב אריאל, ועוד באוטובוס בדרך לשם היה עומס של אנשים. בכל מקום היה מלא אנשים: במדשאות, ברחובות. הרגשנו שאנחנו בסוג של וודסטוק. גם כשהתקרבנו למתחם ההופעה לא חשבנו שעומס האנשים מבשר רעות, הוא נתפס בעינינו כחלק מהחוויה. רק כשנכנסנו לתור הבנו שמדובר במשהו בסדר גודל אחר".
למרות העומס סביב הכניסה, לא נפתחו שערים נוספים. "הבעיה הייתה שבבת אחת התכנסו יותר אנשים מהכמות שחשבו", אומר יובל. "המפיק אמר 'תפתחו את השערים, שייכנסו כולם בחינם העיקר שלא יהיה אסון', אבל המשטרה אמרה לסגור את השערים כדי לשלוט בקהל".
בזמן הופעת החימום של להקת טיפקס חלק מהשער התמוטט מלחץ הקהל, וקרס על הצעירים שעמדו על ידו. "כשהיינו על הבמה כבר הבנו שיש בלגן", משחזר קובי אוז, סולן טיפקס. "מישהו לקח לי את המיקרופון ואמר שיש הרוגים ופצועים, אז ירדנו מהבמה. אחרי זה אמרו לנו שזה כלום ושנעלה שוב, ואז ראינו ושמענו אמבולנסים תוך כדי נגינה, והפסקנו שוב. הפסקנו להופיע אחר כך במשך כמה חודשים, זה אירוע טראומטי שמלווה אותנו כל הזמן".
"בשלב מסוים נוצר גל של אנשים שסחף אותנו קדימה ואחורה", מספר סליקטר. "כשאתה בגל הזה, אתה לא יכול לעשות הרבה. אתה חסר אונים, לא יכול לזוז ונתון לגל הבא. זה היה מפחיד מאוד. ברגע שלא יכולתי להתנגד לגל, הבנתי שמשהו לא טוב קורה. לא יכולתי להזיז את הגוף".
"ברקע שמעתי את השירים של טיפקס, זה היה לא נתפס: אתה בתוך הגל, לא יודע מה קורה, וברקע הכל ממשיך כרגיל. כשהשתחרר הלחץ, הכל במתחם עצמו המשיך כרגיל. בשלב מסוים הגיעו אמבולנסים ואוטובוסים והתחיל פינוי של הפצועים מאחורי הקלעים. מצאתי את אריאל כשהוא פצוע ברגל והעליתי אותו לאוטובוס. מצאתי טלפון ציבורי ועמדתי בתור ארוך כדי להתקשר להורים שלי ולדווח להם שאני בסדר", הוא מתאר.
בזמן האסון ניידת השידור של רשת גימל העבירה בשידור חי את המופע של יהודית רביץ ואסתר עופרים שנערכה במקום אחר בעיר. "בזמן ההקלטה שמענו את האמבולנסים עוברים", מספר גרנית. "ברגע שהבנו מה קורה, הצוות שלנו נסע לאזור האסון ושידר כל הלילה דרישת שלום של ילדים להורים המודאגים".
ד"ר פלד ורעייתו נחמה היו אז מחוץ לאצטדיון בערד: "בסביבות תשע בערב החלו להישמע רעשים של סירנות וראינו רכבי משטרה, משמר הגבול ומד"א שועטים. ניסינו להגיע למתחם ההופעה של משינה, אבל היה שם דוחק נוראי ולא היה אפשר להתקרב. פגשנו חלק מהחברים של איטן, והם אמרו לנו שחברים אחרים כבר המשיכו משם הלאה. החלטנו לחכות לו או לטלפון ממנו בבית. בערך בשתיים בלילה הודיעו לנו שהוא נהרג. את נופר, בתנו, לא הצלחנו לאתר. בסוף התברר לנו שהיא וחבר שלה החליטו לוותר על ההופעה של משינה אחרי שראו את הדוחק ונסעו לראות את דויד ברוזה במצדה".
במשפחת יחזקאל, רק אח אחד שהה בזמן האסון בארץ. "הוא היה צריך לזהות את הגופה ולהתמודד לבד עם הטראומה, עד שההורים שלנו עלו על טיסה והגיעו לארץ", מספרת בת־אל.
נעמה נפצעה אנושות והועברה לבית החולים סורוקה, שם נאבקה על חייה במשך חמישה ימים. "היו שעות שהרופאים היו טיפה יותר אופטימיים", מספרת אלקריב. "אבל ברגע שאמרו לי שהיא הובהלה לבית החולים, הרגשתי שזה הסוף, תחושת בטן של אמא".
סופה של תקופה
לאחר האסון, המארגנים רצו להמשיך בפסטיבל כסדרו, אבל המשתתפים סירבו. "היינו בדרך עם הוואן להופעה בערד", אומר שי להב, חבר להקת מופע הארנבות של ד"ר קספר. "כששמענו מה קרה, הסתובבנו וחזרנו לתל אביב".
שבוע לאחר האסון פורסם דוח חקירה ראשוני, שלפיו למופע נמכרו 25 אלף כרטיסים, כאמור מספר גבוה בהרבה מזה שאושר על ידי המשטרה בהתאם לגודל המתחם. בנוסף, התברר שבמופע לא היה קצין ביטחון ורק 54 שוטרים פיקחו על רבבות המשתתפים. "באותו לילה הגיע ראש הממשלה יצחק רבין לטקס פתיחת המרינה באשקלון", אומר ד"ר פלד.
"רוב כוחות המשטרה, שמיומנים בהתמודדות עם עומסי אנשים, נשלחו לאבטח אותו. לפי בירורים שעשיתי, השוטרים שהגיעו לערד היו פחות מיומנים ומנוסים. יתרה מזאת, מתחקיר שעשתה המשטרה עלה שלשוטרים שהיו בתוך מתחם ההופעה לא היה אפילו מכשיר קשר כדי לדבר עם השוטרים שהיו מחוץ למתחם, ככה שהם לא יכלו ליידע אותם לפתוח את השערים מוקדם יותר. אף אחד לא העמיד לדין את השוטר שהחליט שלא לפתוח את השער", הוא משחזר.
"במשך 15 שנה עקבתי עד שהבנתי שאנחנו חיים ברפובליקת בננות ויש יותר מדי אינטרסים כלכליים שאני לא יכול להתגבר עליהם. הרמתי ידיים. אף אחד לא למד לקח מהאסון הזה. עובדה שב־2021 קרה אסון. זה עניין של רשלנות, של עצימת עיניים, של זלזול ושל הפקרות. מקרים שיכלו להימנע עם היצמדות לנהלים - הפכו לטרגדיה בגלל שאננות", הוא מסכם.
אלקריב מסכימה עם הקביעה של פלד: "מאז אסון ערד קרו אסונות נוספים, ואף אחד לא נותן את הדין על המחדלים. רק אנחנו, המשפחות, משלמות את המחיר הכבד. איבדתי את הבת שלי, ועד היום כל המעורבים בפרשה לא טרחו לקחת אחריות, להתנצל ולבקש סליחה".
ההילה החלה להתפוגג
בפברואר 2007 פסק בית המשפט המחוזי בירושלים פיצויים בסך 5 מיליון שקלים למשפחותיהם של חן יצחק ונעמה אלקריב. הסכום הוטל על עיריית ערד, עמותת הפסטיבל, משטרת ישראל, מד"א וגורמים נוספים. משפחתו של איטן פלד פוצתה קודם לכן במסגרת פשרה בגובה 280 אלף שקלים. לצד זאת, נפסק גם פיצוי על הפסדי הכנסה להוריה של חן יצחק, שאיבדו את מקור פרנסתם בעקבות האסון, בסך של כ־240 אלף דולר.
בספטמבר אותה שנה הגיעה אל קיצה תביעת נזיקין נוספת בפיצוי בסך כ־250 אלף שקלים, במסגרת הסכם פשרה, שבו היה שותף בנק הפועלים, שהיה אחד הנתבעים בתביעתה כנותן חסות לאירוע. בתביעה טענה התובעת נורית קרן, שנפצעה באסון, לאחריות הבנק. "הבנק פיזר והפיץ כרטיסי כניסה למופע ללא בקרה, פיקוח והבחנה וללא הגבלה לכל לקוח שהוא חפץ ביקרו, וזאת ללא בחינת המצב בשטח, ומעבר לכמות הכרטיסים שניתן היה לספק", נטען בתביעה.
מאז אירעה הטרגדיה דואגות משפחות ההרוגים להנציח אותם בכל דרך אפשרית, ואת אלבום ההופעה הכפול שלה "מכונת הזמן - משינה בהופעה 1995", הקדישה הלהקה לזכרם של הרוגי אסון ערד.
בשנת 1996, שנה לאחר האסון, הוחלט לקיים את הפסטיבל במתכונת מצומצמת ובמופעים שהכילו עד אלף איש. "זה היה קשה מאוד", אומר חנן יובל, שניהל אומנותית גם את הפסטיבל שאחרי האסון. "הקהל לא רצה לבוא, הורים פחדו לשלוח את הילדים, אז ההילה הגדולה של הפסטיבל החלה להתפוגג".
מאז אותו לילה גורלי בקיץ הלוהט של יולי 1995, פסטיבל ערד לא שב להיות מה שהיה. אף שהוא עדיין מתקיים, ההילה והקסם של ימי הזוהר נקטעו באיבם.
התרעות פיקוד העורף