העולם התפתח למקום שבו דבר הוא טוב רק אם הוא מגובה בראיות

תל אביב, תחילת שנות האלפיים. התקשורת הסלולרית עדיין לא הגיעה לדרגת היעילות של הטלפונים החכמים, ובני אדם נאלצו לחפש מספרים בגלילה ידנית ולבצע את האקט המיושן המכונה "להתקשר" למי שאין לו מה שנקרא אז SMS.

אמצע הלילה, אני ננעלת מחוץ לבית. צרור המפתחות הרזרבי שלי נמצא בעיר אחרת, ואני מוצאת את עצמי עומדת ברחוב ובלית ברירה, ללא יכולת תקשורת, מבקשת מעוברי אורח שיעזרו לי למצוא פורץ. באותם ימים אנשים הלכו עם הראש למעלה, וקשר עין לא היה דבר נדיר. אף שזה התבקש, לא עברו לי בראש מחשבות של מה יהיה אם ייפול עליי האדם הלא נכון, הייתי ממוקדת מטרה: להצליח להיכנס שוב לדירה ולא לבלות את הלילה בחוץ.

זה לא שפעם הייתה פה אידיליה בין בני אדם, ולא שהרחובות היו בטוחים יותר לפני 20 שנה. ובכל זאת, בשבוע שעבר, כשהצעירה ביקשה ממני את אותה העזרה שאני נזקקתי לה בעבר, חלפה לי בראש לשבריר שנייה המחשבה שאולי היא רוצה בעצם משהו אחר.

היא סיפרה לי שהיא לבד בעיר, בסאבלט זמני. מכיוון שהיא ננעלה בחוץ ואין לה מושג איך ליצור קשר עם מי שגר שם באופן קבוע, היא זקוקה לפתרון. שחזור כמעט מדויק של אותה סיטואציה, בפער של 25 שנה ובמציאות אחרת. היא נראתה לי מעט מוזרה, סביר להניח שגם אני נראיתי כך פעם. לא הייתי גאה במה שהרגשתי. ניסיתי לסייע לה עד כמה שיכולתי: נתתי לה להשתמש בטלפון שלי וגם לזוז איתו הצידה לכמה דקות. אחר כך נשארתי איתה עד שהגיע מישהו לסייע לה. אבל מנגנון הספק המשיך להציק לי. אולי זה מארב. אלוהים יודע למה הדברים האלה בכלל עוברים לי בראש.

כעסתי על עצמי. כעסתי שהמחשבות שלי לפעמים פועלות על אוטומט, כמו מתוכנתות מראש. כשהיינו ילדים לימדו אותנו לא לדבר עם זרים, לא ללכת לבד באמצע הלילה, לא לספק מידע לאיש על מקום המגורים שלך. אמרו לנו שלא משנה כמה נעים ייראה זה שמגיח מולך או כמה אמיתי יישמע הסיפור שהוא מספר לך - תמיד תחשבי מה האינטרס שלו, תמיד תבדקי מה יש לך להפסיד. כאילו העולם שלנו התפתח למקום שבו דבר הוא טוב רק אם הוא מגובה בראיות והוכחות. אבל מה אם אין זמן לבדוק? מה אם כל מה שיש לך זו רק תחושת בטן? זה הרגע שבו אני קולטת כמה מעט מרחב נשאר בנו לחמלה, כמה צר הפך הסדק הזה שדרכו מותר לנו להיות פשוט אנושיים.

בתקופה האחרונה התחושות הללו רק התחדדו, במקביל לסולידריות, לעזרה ולכל מה שקרה כאן בתחילת המלחמה, שהזכיר לנו כמה חזקה יכולה להיות תחושת שייכות. לצד הסולידריות, משהו התחיל לבעבע: הכבישים הפכו עצבניים יותר, המבט מהיר יותר לשפוט, והאלימות, זו שפעם חשבנו שהגיעה לקצה הסקאלה, הפכה פתאום לרפרנס יומיומי. כאילו כל אחד עלול להתפוצץ ברגע, כי כולנו נמצאים על הקצה.

הקצה הזה דוחק אותנו לציניות, לא נותן לנו להאמין לבן אדם שמבקש משהו קטן, כי אולי הבקשה שלו עלולה להתגלות כתחבולה, להוביל לסכנה. לא מדובר באויב חלילה, כאלה יש לנו מספיק, אבל את מתגוננת כמעט כאילו מדובר באויב, וזה נורא להרגיש ככה.

כשהעולם מסביב מתערער והפחד מתגנב פנימה, קשה לדעת מה אמיתי ומה איום. ההחלטה האנושית הטבעית אם לסמוך או להתגונן לא תמיד ברורה. אנחנו נעים כל הזמן בין הקצוות, שגם הם הופכים כבר לא ברורים. קשה למצוא את נקודת האיזון במציאות שמטלטלת כל הזמן בין חמלה עמוקה לפחד הישרדותי, בין הרצון להאמין בטוב לבין הוכחות חוזרות ונשנות שמסוכן להאמין.

חזרתי הביתה מהורהרת. יכול להיות שארגיש את הספק הזה שוב. אני מניחה שאולי מספיק רק להכיר בקיומו, לנסות לתרגל קצת יותר את השריר הזה שחושב קודם כל על הטוב ולא אוטומטית על הרע. בסופו של דבר, אם תכנתו אותנו כל כך יפה בילדות, אין שום סיבה שלא נצליח לעדכן את התוכנה המתקדמת של עצמנו כמבוגרים מחדש.