המרדף אחרי הגלולה| רון מיברג

יכול להיות שהם צדקו וממש ברגעים אלה מאיימת הערמונית על חיי, כפי שהיפוכונדרים נוטים לראות את עולמם; אבל מכיוון שמדובר ברופאים רציניים, עברתי את הבדיקות הרלוונטיות שנועדו להדגים עילה לניתוח. ציסטוסקופיה היא חברה ותיקה, ולכן לא בכיתי כאשר שכבתי ברגליים מפושקות באוכף המיוחד והרופא שיפד אותי חמוש בסיח ומצלמה בקצהו כדי לראות את השלפוחית מבפנים. הדימום והצריבה שבועיים לאחר מכן היו בונוס. אורולוגיה היא מתנה שממשיכה לתת.

אני כנראה משבש את השם, אבל האורודינמיקה הייתה טראומה רצינית. הייתי בחדר הדמיה עם עדים רבים מדי, כולל נשים, כאשר שיפדו אותי שוב, הפעם עם אלקטרודות, חלקן בישבן, והערו לתוכי מים עד שלא יכולתי יותר. לא ברור לי מה האחיות או הטכנאיות שהיו דבוקות למסך שעליו נרשמו תגובות דרכי השתן שלי עשו שם, אבל לא היה זה פלא שאף שהייתי מנופח ממים לא יכולתי להתרוקן; השלפוחית הביישנית. רשמו לי מינוס על קשיי התרוקנות. שתי הבדיקות היו ללא ממצא פתולוגי, כלומר ללא עילה פיזיולוגית לניתוח. ועדיין התעקשו שניתוח יעזור לי; חשוב להבין שאורולוגים הם גם פסיכולוגים.

בפגישה עם המנתח התותח מאיכילוב שפתח יומן, ייאושו ממני נדף ממנו כמו מישהו שפתחו לו אצירת שתן עם קתטר. "ראה", הוא אמר לי אחרי שהבין איזה פציינט אני, "יש לי חולים ששואלים מתי מנתחים, ויש כמוך ששואלים שאלות הגיוניות בדבר סיכויי הצלחה, תקלות, תופעות לוואי וכדומה. לחולים כמוך, לחכמולוגים, אין לי תשובה. אני ממליץ להם לחשוב ולחזור אליי".

חשבתי והחלטתי נגד הניתוח. אני לא טוען שלא משתוללת בגופי מחלה חשוכת מרפא; אני לא נאיבי; אבל אחרי שחלפה תקופה קשה ומלחיצה בחיי, אני קם פעם אחת בלילה ובטיסה לאמריקה השתנתי פעמיים בלבד, כולל בכיסי אוויר וב"נא להדק את החגורות". אחד הגורמים העיקריים לשלפוחית עצבנית הוא מתח נפשי. נתון שיש לו נטייה להיעלם בשיחה עם אורולוגים ושממנו היה לי בשפע בשנתיים האחרונות.

עולה ויורד

בשבועות לפני הרילוקיישן (אני מת על המונח המכובס הזה) המחודש לאמריקה ואחרי שהחלטתי לקחת את פיני בכפי ולטוס 15 שעות ישירות ללוס אנג'לס, פצחתי בליקוט שקדני של התרופות שאני לוקח למחלות הרקע שלי. מכבי היו נחמדים בעניין הזה. הם נתנו לי תרופות לשלושה חודשים, שזאת הייתה ההערכה שלי למשך הזמן שבו ייקח לי להתקמבן על ביטוח בריאות אמריקאי.

אפילו נתנו לי שלוש זריקות ביולוגיות (דלקת פרקים פסוריאטית), שעולות 300 שקלים לזריקה. באמריקה, רק כדי להבהיר שרילוקיישן אינו קלאב מד ולא פיקניק, עולה זריקה אחת 7,300 דולר וביטוח רפואי אינו מכסה אותה. אם אין לך כסף, חרא קשוח.

מרוב שהייתי נרגש, מפוזר ונרעש מהרעיון שאחרי שנתיים וחצי בתל אביב שבה חייתי משתי מזוודות אני בדרכי חזרה לדונלדלנד, התרשלתי בספירת המלאי. מתרופה שנקראת Jardiance לקחתי בטעות חפיסה אחת בלבד. טעות שעלתה לי בבריאות. מתברר שה־Jardiance, שמורידה סוכר ושומרת על הכליות, היא תרופה יקרה. 870 דולר לצרכן שאינו מבוטח.

הנה הסיפור: כשעזבתי את מיין איבדתי את הביטוח הרפואי, שעלה לי 300 דולר בחודש וכיסה רופאים, תרופות ובית חולים. סבבה אובמה. בקונטיקט לקח לי שלושה חודשים לקנות ביטוח חדש, אבל הוא טרם נכנס לתוקף כאשר אושפזתי. בישראל שילמתי 4,000 דולר כופר לביטוח לאומי כדי לא להמתין חצי שנה לזכות להיות חבר בקופת חולים. אינני נאיבי בעניין חוב של 100 אלף דולר לבית חולים אמריקאי על אשפוז בן שלושה ימים. אם קופת חולים הייתה הפריזמה היחידה שדרכה היינו בוחנים את ישראל, אז זאת חובה וזכות לחיות בה.

הדברים כמובן מסובכים יותר; בגיל 65 הנמוג במראה האחורית (המטפורית, משום שמשרד הרישוי הקליפורני מאס ברישיון הנהיגה שלי ממיין שתוקפו פג בעת שהותי בישראל ודרש ממני בדיקת עיניים, תיאוריה ומבחן נהיגה מעשי, כדי לתת לי רישיון שאיתו אוכל לקנות מכונית שבלעדיה אין חיים באל־איי. את בדיקת הראייה עברתי עם עין אחת, וכעת אני קורא את חוברת ההדרכה לתיאוריה; אני נוהג ללא הפסקה משנת 1972), הייתי זכאי ל־Medicare, ביטוח הבריאות האולטימטיבי, החינמי ורב־הזכויות לאזרחים ותיקים. הזכות ל־Medicare נקנית מהכספים שהופרשו לביטוח לאומי בשנות העבודה שבה משלם האמריקאי מס הכנסה.

הבעיה של מהגרים מבוגרים, שלרוב הם לא שילמו מספיק ביטוח לאומי כדי להיות זכאים ל־Medicare בחינם. במיין נקבעה לי פרמיה של 600 דולר לחודש. אובמקייר עלה אז 300 דולר. כל תסריט יהיה זול יותר מחוץ ל־Medicare, אבל החברה שתבטח אותי תדרוש הסבר מדוע אינני מבוטח ב־Medicare.

עסקי הבריאות

יש כאן enrollers, נווטי ביטוח בריאות, אנשים נחמדים ויעילים במיוחד שעוזרים למצוא ביטוח ללא עלות. את כספם הם מקבלים מחברות הביטוח. נווט כזה שידך אותי ל־Anthem Blue Cross, ביטוח רפואי לגיטימי, שמיד הורידו לי מהוויזה 377 דולר לחודש יולי ושלחו לי את כרטיס הפלסטיק הנכסף. מהמכתב המצורף התברר שהביטוח יהיה בתוקף מ־1 באוגוסט. מדוע חייבו אותי מיולי?

על הפסקה פתאומית של שימוש ב־Jardiance כתוב: עלייה של סוכר בדם וחשש להתקף לב. זאת ההגדרה האמיתית של היפוכונדר: מישהו שחושש ממשהו אמיתי שעלול לקרות לו. המחשבה המיידית הייתה שהרופא שאבחר לדבר איתו בחברה שמבטחת אותי, ירשום לי את התרופה ובא לאל־איי גואל. אלא ששני רופאים לא היו מוכנים לתת מרשם מבלי לראות אותי, ושניהם יכלו לראות אותי בחצי השני של יולי; כלומר אחרי התקף הלב ועליית הסוכר. פעם קראו לזה מלכוד 22. לא היה לי מרשם והימים נקפו.

קבעתי פגישה וירטואלית עם רופא פנוי, שהיה נחמד ומיהר לרדת לסוף דעתי. הוא רשם בשמחה מרשם ל־Jardiance ושלח אותו, כמקובל כאן, לבית המרקחת שביקשתי. שם הבנתי שבגלל העלות הגבוהה חייבת התרופה באישור מוקדם של הביטוח שאותו צריך לבקש הרופא המטפל.

מסתבר שלרופאים בזום, למרות נחמדותם (דיברתי עם שלושה, עם השלישי בדמעות), אין פנאי ועניין לבקש אישור מוקדם מחברות ביטוח. בבית המרקחת היו מתויקים מרשמים על שמי שבית המרקחת היה מנוע מלספק לי. שקלתי אפילו לקנות בתשלום מלא, אבל היו מי שהניאו אותי מלהוציא 870 דולר שאין לי, על תרופה שהייתי אמור לקבל בחינם או בתשלום פעוט.

לתרופות רבות יש תחליף גנרי יעיל שעולה פחות ונמסר בפחות צרמוניה. אבל Jardiance היא בעלת פטנט שיפקע אחרי מועד התפוגה שלי, והדיבור על תחליף גנרי ב־2025 היה אופטימי ובלתי ריאלי בעליל. כאשר הפקידה בדלפק רפואת החירום (Urgent Care) שמעה Jardiance, עיניה התעגלו באימה והיא הסבירה שהם לא מטפלים באישורים מחברות ביטוח והפנתה אותנו לחדר מיון.

יש לי כרטיס נוסע מתמיד בחדרי מיון; לרוב אתה מבלה בהם בהמתנה ארוכה עד שניגשים אליך באיחור, משום שאינך נראה במצוקה כמו פצועים מתאונות או מי שלוקים בהתקף לב. חדר מיון אינו מקום לבקש בו תרופות או מרשמים.

ארץ המוגבלויות הבלתי אפשריות

אני רוצה לעצור לרגע. בעיקר כדי לתהות בקול מדוע אני חוזר כמו בומרנג לאומה ערלת לב, מרושעת ומזוגגת מבט כמו אמריקה. בשורה התחתונה, אני חושב שהיא מקום ראוי לחיות בו יותר מישראל. היא הוכיחה כבר פעמים רבות שאחרי שלטון המגלומן הנרקיסיסטי הנפשע ביותר, היא יודעת לתקן אזימוט ולסובב את הספינה. והעיקר, היא לא הבית, ולכן זה פחות שורף בנשמה. היא הבית של הקוזינה של פאולינה שהגיעה מקרקוב לניו יורק במקום לתל אביב. אינך יכול להתאכזב ממה שאינו שלך. והאוכל טוב יותר.

זה אינו סותר את העובדה שב"תקרית ה־Jardiance" הסתובבתי רוב הזמן עם דמעות של תסכול בעיניים. לפעמים אפילו התאשפזתי במיטה לכמה שעות. כבר עשרות שנים אני יודע שאף רופא כאן לא למד איתי בבליך ולא שירת איתי בנח"ל. שאין אף אחד מספיק ספורטיבי לרשום לך מרשם על שם של חבר כדי לעזור לך, אבל ימכרו לך הרואין ברחוב בעשירית מעלות התרופה. הדרך היחידה להגיע למטרתך היא לדפוק את הראש בקיר עד שמשהו יזוז, או לא.

רוב הפקידים והפקידות שדיברנו איתם ישבו בפיליפינים או בסרי לנקה. Outsourcing. אנשים שמשתכרים פיאסטרים ואין להם המנעד הרגשי והמקצועי לעזור לך או לחרוג מההנחיות שמהן הם מצטטים כמו תוכים.

פקידות אמריקאיות נשמעות תמיד כמי שמדברות משירותים של צוללת גרעינית תחת כיפת קרח. אתה יודע שדרך עיניהן אפשר לראות את פינלנד. הן מנומסות ותקניות אבל אטומות עד כאב וחירשות למצוקה אנושית. אחרי גרמניה, אמריקה היא האומה המחויבת ביותר לאורדנונג, סדר ופרוטוקול קשיח.

אין לי עניין לדבר על חוויית ההגירה. היא אינדיבידואלית מאוד; כל אחד והקורות אותו; אבל כמו שאני משנן תמיד, היא אינה מומלצת לבעלי לב חלש. הקורקטיות האמריקאית וההיצמדות העיקשת לפרוטוקול הן לפעמים מה שאתה צריך ורוצה; לפעמים הן תוקעות לך סכין בבטן. כדי להסיר ספק: אני ותיק ובקיא, וקניתי בישראל פספורטקארד, ביטוח רפואי לתיירים שעלה לי 1,700 דולר לשלושה חודשים. זה לא עזר למקרה הפרטי שלי. למרות כרטיס פלסטי, חוברת הדרכה והכל.

כדורים מזהב

פרופ' רפופורט, הנפרולוג שלי בתל אביב שאליו שלחתי מייל נואש, נתן לי שם של תרופה חלופית. גם היא הייתה מתויקת כאסורה לשימוש ללא הסבת הכנסות עתידיות לטובת חברת הביטוח. בחיפוש בגוגל עלתה תרופה נוספת שהבטיחה אפקטיביות דומה ל־Jardiance: היא נקראת Farxiga (מבטאים פרסיגה), וללא ביטוח היא עולה 640 דולר ל־30 כדורים. הרופא הרביעי בזום נראה קצת אבוד, אבל שלח לבית מרקחת מרשם. זה היה בשלב שבו היה ברור שאו שאקנה את התרופה במחיר מלא, או שאתחיל להיפרד מהכליות.

העובדה שהדברים נכתבים בפלגמטיות הרגילה של הכותב, גורעת מהדרמה שהתחוללה. ככל שכעסתי על עצמי ששכחתי להביא מספיק Jardiance, כהרגלו החל הכעס נשפך על סביבתי. אלה הם הרגעים שגעגועיי לאבי חונקים אותי; אם זה היה תלוי בו, הוא היה פורץ לבית מרקחת עם הסטן מליווי השיירות לירושלים ומביא את התרופה. לעיתים קרובות מתנקזים החיים באמריקה לצוואר בקבוק סתום שבו אין לאף אחד עניין לעזור לך. חוץ כמובן מד"ר צ'רלס זלניק, הרופא שלי מהאי ליד ביתי לשעבר במיין.

אז נכנסה נטלי. היא אישה צעירה, אסרטיבית להחריד, נציגה של דור המסכים והחשיבה בג'יגה, שהחבר שלה הוא מישהו שנקרא AI, וקריסתי על הספה בבית שבו היא גרה נגעה לליבה. היא שמעה את הפרטים בשתי דקות, התיישבה על המק, עשתה מיני להטוטים שלא הבנתי ומיד התחילה לצעוק על מישהי בבית מרקחת.

בתוך דקה ירד מחיר ה־Farxiga ל־320 דולר. נסענו ל־CVS, שם המתנו בערך חצי שעה בזמן שהרוקחת חיפשה את התרופה בתיוק האלפביתי. אחרי חיפוש עקר נמסרה לה התרופה ידנית ממי שהכין את המרשם. אינני נוהג לבכות על קברנה שנשפך ולא עושה עניין מכסף, אבל היה משהו ברוטלי בלהוציא 300 דולר על תרופה שהגיעה לי בהשתתפות עצמית נמוכה.

למה אני עדיין מחבב את אמריקה? יומיים אחרי שהתחלתי לקחת את התרופה החלופית, הגיע מחברת הביטוח אישור ל-30 כדורי Jardiance ב־55 דולר. זאת עדות עבורי לכך שנכלולי טראמפ הנפסדים והמרושעים ביותר יגיעו לסופם והחיים יחזרו למסלולם.