מי שמתמצא בחדשות האיטלקיות הזהיר אותי: “אל תקנו בקוּאוּפּ, הם עשו חרם על ישראל". אכן, רשת הסופרמרקטים בשם הזה החרימה סחורות ישראליות. הם הודיעו על הסרה מהמדפים של חמאת בוטנים מישראל ועוד כמה מוצרים. כאב לי לשמוע. לא בגלל הבוטנים, בגלל השנאה. בחלק מהסופרמרקטים של הרשת העמידו במקום המוצרים הישראליים שורות של פחיות “קולה עזה", קולה שמיוצרת בעזה, לדבריהם. ראיתי צילומים של זה בעיתונים. אחר כך התברר שהחרם הוכרז רק על ידי חלק מהאזורים באיטליה. אחרי מחאות, ההנהלה הארצית ביטלה זאת. כל זה השאיר טעם רע בפי. דווקא אהבתי לקנות בסופרמרקט הזה בימי החופשה שלי בבית הקט באיטליה. לא נורא. יש סופרמרקטים ענקיים אחרים שם. בעצם פתחו אחד ממש מול הקואופ רק לפני שנתיים. בתחילה דאגתי שזו פגיעה בקואופ, עכשיו לא אכפת לי.
בעיירה שלנו, שבה רק כ־13 אלף תושבים, אפשר למצוא מספר לא ייאמן של סופרמרקטים עצומים, ואין־ספור מינימרקטים. אני בעצם לא צריך את רשת הקואופ האנטי־אנושית.
והנה, בבית שלי באיטליה יש מדפי ספרים בעברית. הם מצטברים. אני מביא, בני משפחתי מביאים כשהם כאן. הבטתי במדפים ואמרתי: אפנה קצת ספרים. ואז בא לי רעיון: אשים אותם בסופרמרקט האנטי־ישראלי. יש שם מקום שבו אנשים מניחים ספרים משומשים, לא פעם לקחתי משם ספר בעצמי. יש ספרים באיטלקית ויש ספרים שהניחו תיירים כמוני, ספרים באנגלית, בגרמנית. בעצם גם אני הנחתי שם פעם ספרים בעברית, וכשחזרתי הם לא היו. קיוויתי שתייר מישראל, או יהודי, ראה אותם, שמח והופתע, ולקח.
אמרתי לעצמי: אלך ואשים שם עשרה ספרים בעברית, וככה אכניס סחורה ישראלית מאוד לשם. זו תהיה המחאה התרבותית שלי מול הברבריות שלהם. וואו הייתי מבסוט מעצמי. זה אפילו מגיע לדרגת מעשה סאטירי, שהוא הרמה הגבוהה ביותר בסאטירה, לדעתי. התחלתי לאסוף את הספרים, ואז עצרתי. רגע, בטח יש שם מצלמות. כשהם יראו ספרים בעברית זה עלול להרתיח איזה אנטישמי, ישאלו מי הניח פה ספרים של יהודים? יחפשו במצלמות. יראו אותי. יש כאן כאלה שמכירים אותי. באווירת הכיעור שיש בחוגים מסוימים בשמאל שונא האדם באירופה, זה עלול להיגמר רע.
השתפנתי והרעיון שלי נשאר רק רעיון שאני כותב עליו. לכתוב מה הייתי עושה ולא עשיתי זו מחאה של פחדנים, אבל זה מתאר את האווירה באירופה. סכנה ליהודים נמצאת באוויר המורעל.
“מה אתה אומר? איזה יופי. אם זו הבעיה, אז יש פתרון. יאיר לפיד או מפלגת העבודה או מפלגת בני גנץ או כולם ביחד יצטרפו לממשלה של ביבי, והחטופים יוחזרו, כי הקיצונים לא יפריעו לביבי להחליט להחזיר אותם".
“לא, זה בלתי אפשרי".
“למה לא? אתה לא רוצה שהחטופים יחזרו? זה לא הכי־הכי חשוב?".
“כן, החזרת החטופים היא לפני הכל".
“אז למה החטופים לא חוזרים? תסביר לי שוב. אני קצת קשה הבנה".
“כי את נתניהו מעניינת רק שרידותו בשלטון".
“נו, אז שלוש ממפלגות האופוזיציה יצטרפו לממשלה של נתניהו וייתנו הבטחה שהן לא יפריעו לנתניהו לשרוד בשלטון, והן לא יפרשו בשום תנאי ובשום מקרה עד הבחירות בשנת 2026. ככה לקיצונים בממשלה לא תהיה יכולת לאיים שהם יפילו את הממשלה, וכל החטופים יחזרו".
“לא. זה בלתי אפשרי. מה פתאום שיישבו בממשלה עם ביבי?".
בישראל, הדרישה לבית משפט עליון עצמאי פירושה האמיתי הוא דרישה לשליטה של בית המשפט על ממשלה לא עצמאית, ועל כנסת לא עצמאית. כידוע, בית המשפט הוא מקום מסוכן ביותר לזכויות האדם. זה הוא המקום האלים ביותר. בית המשפט מכניס אנשים לבתי סוהר, בעוד כל שופט שגוזר עונש על נאשם יודע בוודאות שבבתי הסוהר יושבים אנשים חפים מפשע. זה מובנה במערכת המשפט. אני לא רוצה שבית המשפט יהיה עצמאי, גם שליש עצמאי לא. יש בעיניי גם רשות רביעית והיא דעת הקהל והתקשורת, שהיא ביטוי דעת הקהל. מערוץ 12 ועד ערוץ 14, מ"הארץ" ועד “מקור ראשון" זו דעת הקהל. גם קולות מהעם, או הפגנות, הן דעת הקהל. לכן בית המשפט לא צריך להיות עצמאי, חלילה, אלא להיות רבע עצמאי, כאשר מולו הממשלה, הכנסת המחוקקת חוקים שרק על פיהם בית המשפט צריך לשפוט, והעם הישראלי. מפחיד לחשוב על מערכת משפט עצמאית.
ואכן, חבריו הרבים המשיכו. הנה לקט, ולצערי השארתי הרבה:
התרעות פיקוד העורף