מכירים את זה שהילד לא רוצה לעשות את מה שאתם מבקשים, ואז מתחילים בספירה: אחת, שתיים, שלוש...? נו, מה קורה אצלכם כשהמספר שלוש מגיע? הימור: בדרך כלל שום דבר. הילד בשלו, ואנחנו ממשיכים בשכנוע עקר. אבל יש פעמים ספורות שבהן בעל הבית (כלומר, אנחנו ההורים) משתגע. שאנחנו מממשים את הכוונה. שאנחנו הולכים עד הסוף. הירגעו, זו לא פתיחת טור על שיגעון ההורים בחופש הגדול. זו פתיחה על פוליטיקה.
אלא שגם לאיומים, בוודאי לפוליטיים, יש דרגות. האינטרס הפוליטי חי לצד לוח השנה. מנעד מנופי הלחץ הוא גדול, ועכשיו המפלגות החרדיות זרקו בלון ניסוי לראש הממשלה בנימין נתניהו. יודע כל חבר כנסת זוטר שמי שעושה בלגנים לראש הממשלה, צפוי להתמנות לסגן שר. נתניהו מנהיג אמיץ בכל מה שקשור בביטחון (ראו תצוגת התכלית המרשימה באיראן), אבל לרוב לחיץ מול הנבחרת שמקיפה אותו. או מוצא פתרונות יצירתיים. תלוי איך מביטים.
אופתע באמת אם בתשעת הימים הללו המפלגות החרדיות יפילו את הממשלה. קר שם בחוץ, ושום דבר מרגש לא מחכה להן. מה עושים החרדים? כמו שמענישים ילד בחופש הגדול, הם שולחים את נתניהו לחשוב טוב בחדר בזמן הפגרה. בזמן הזה צפויה כאן הפסקת אש בתצורה כלשהי, ובמקום המלחמה שהפכה למרכז חיינו, נעסוק בחיים עצמם. חוק הגיוס, או ההשתמטות, למשל.
ועוד ניתוח מסתמן: כשהכנסת תחזור מפגרה, מי שיפזר אותה יהיה נתניהו בעצמו. זה יקרה אחרי שורת ההישגים שהוא עוד צפוי להביא: מדיניים, ביטחוניים, עסקת חטופים. ואז נצא לבחירות 2026 שעניינן יהיה גיוס לכולם (במקביל ל"רק לא ביבי", כמובן, הרגלים קשה לשנות). עד אז יצטרך נתניהו למצוא פתרון סופר־יצירתי לסיטואציה שנקלע אליה. אבל איך הוא כתב בעצמו באוטוביוגרפיה שלו? את ההחלטה הסופית צריך למשוך כמה שיותר. זה רק פותח עוד אופציות.
אבל זה בכל זאת צעד ראשון, ובסוף הוא יוביל לשינוי. הדרך תהיה ארוכה, מכאיבה, מלאת משברים, אבל הנשים החרדיות יצליחו לעשות זאת. תשאלו את רות קוליאן, מנהיגה חרדית שהקימה בזמנו מפלגה לנשים חרדיות. היא בסך הכל ביקשה לאפשר לנשים להשתתף בקבלת ההחלטות. מה העבירו אותה גברים ארכאיים במגזר, ואיך מצד שני, נשים העריצו אותה בחדרי חדרים. גם אני התאהבתי בה על האומץ והדרך שעשתה.
החרדים מנוהלים עדיין על ידי הקשישים, גדולי התורה והדור. התקווה מגיעה מבני דורי, תכף בני 40. הם מודרניים, חלקם משרתים בצבא וחוטפים על כך חזק מבית. דרוש לכך אומץ. הם מתחייבים שהילדים שלהם ישרתו בצבא, שגדל פה דור אחר. אלא שאת זה הם לא יכולים בשלב זה לומר כלפי חוץ, רק בחדרי חדרים. אני מבינה, אני מחזקת.
כשאני מגיעה לחתונות של חברים מהמגזר, יוצא לי לפגוש בהן אנשים סופר־מודרניים. תמיד עולה בינינו השיח על הגיוס. הם מסבירים לי שהחתונה השמרנית שאנחנו חוגגים בה היא רק בשביל לכבד את ההורים והם ינהלו את הדברים אחרת. שלא כולם כאלה. שאלה שאריות של קיצוניות מצד רבנים שמתישהו תתחלף. שגדל פה דור אחר. אני מאמינה להם בכל ליבי.
אני מאחלת למגזר החרדי שישפיע על החברה החילונית לטובה וילמד אותה את מידותיו הטובות: ערבות הדדית, קהילתיות, עזרה לזולת. ולמגזר החרדי אני מאחלת שהדור הצעיר, המודרני, זה שמבין שהוא מוכרח להתעדכן - מלימודי ליבה, דרך השירות צבאי ועד למנהיגות של נשים ברבנות ובהנהגה - יתפוס פה בעתיד (הקרוב בבקשה!) את המושכות וההגה. ובכל מקרה, למי ששכח, מתזכרת שוב את כולנו: אנחנו חיים במדינה אחת. כפי שאמרה גולדה: זה הנשק הסודי שלנו – אין לנו לאן ללכת. אל לכולנו לשכוח: האויב הוא בחוץ.
התרעות פיקוד העורף