לא לכל המילואימניקים יש נשק, אבל לכל אחד מהם יש משימה שהוא צריך למלא במקום לתפקד כרגיל בחיים האזרחיים שבנה בעמל רב בשנים שאחרי השחרור, לצד המשפחה שהקים. "מכונית מגויסת" היה מונח רשמי ואפילו שם של מערכון של הגשש החיוור. "מדינה מגויסת" הוא מונח שגור, ופחות מ־5% מקיימים אותו, ועל זה אף אחד לא יכתוב מערכון, כי זה פשוט לא מצחיק.
צבא קטן במדינה זעירה עם צרות גדולות חייב להיות מושתת על מילואים, אבל זו הנחה שמבוססת על מלחמות כפי שידענו בעבר, ששת הימים ויום הכיפורים, כואבות ומוצלחות – אבל קצרות באופן יחסי. מה שאנחנו חווים בשנתיים האחרונות טורף את כל הקלפים ומסדר את הנחות היסוד מחדש. או לפחות אמור היה לסדר מחדש. המציאות השתנתה.
את השעות שראשי אגף כוח אדם בצה"ל מבלים בוועדת החוץ והביטחון, טוב שהיו מבלים בדיונים יעילים לתוך הלילה בשאלה כיצד לבנות מודל שירות מבוסס מדדים שישאיר את האנשים, ולא כזה שמכריח אותם לעשות כן בהארכות כאלו ואחרות. בכלל, גוף גדול מבחינת כוח אדם, כדאי שיציב יעדים ברורים ויתחקר עמידה בהם. זה טוב לכולנו וייתן דוגמה אישית לזרועות נוספות במערכת. ברגע שמגמת העזיבה תיעצר ותתהפך, נדע שהצלחנו.
מדוע נראה פער בין הרצון לשירות קרבי אל מול חוסר הרצון להישאר בתפקידי פיקוד ושליטה, בייחוד בעורף ובמטות המבצעיים? זו שאלה מורכבת, שניתן וחייבים לענות עליה. עצם הפער מחייב דיון, כי צבא הוא צבא – מסגרת בעלת משמעות ערכית, שהשירות בה חשוב לאנשים בתוכה. אולם הלחימה מעודדת ומחדדת את ערכיות המשימה, ולעיתים מורידה ולא בצדק את חשיבותם של תפקידים אחרים נוספים.
אבל מי שלא ראה את תאי השליטה של חיל האוויר בלחימה, לא ראה או לא מבין את חשיבות ומורכבות המשימה הזו. הם מה שנותן לכל המכונה המשומנת הזו לעבוד ולהצליח. כך גם לגבי מערך המודיעין והקשר, המאפשר את הבלתי ייאמן; או הלוגיסטיקה המשוגעת, שבטח הייתה שמחה לקבל לכמה ימי מילואים כל אחד עם רישיון ג' או כל מפעיל ציוד מכני הנדסי. במילים פשוטות: כל מלגזן או שופליסט. הם היו מספיקים יותר, נהנים מהניסיון, ומגדילים את האחוזון הנמוך גם ככה של משרתי המילואים. לא חייבים ללמוד ליבה בשביל זה, וזו בוודאי מלחמת מצווה.
אפשר גם להכשיר לתפקידי מודיעין במסגרת לימוד במוסדות אקדמיים ולעשות קורסים בשליטה ובקרה במסגרת סמינרים לבנות או ישיבות לבנים. בכך ניתן ליצור תמהיל שירות אחר, כזה שלא יחייב את כולם להתגייס – אבל יאפשר שירות מילואים במודל יצירתי וחלקי לאוכלוסיות רבות. הכשרה קצרה תקרב את אותן אוכלוסיות אל ליבת העשייה, ואולי אז יתחיל סיכוי לשינוי חברתי חשוב. מי אמר שמשבר איננו גם הזדמנות?
במקרה שלנו זו המציאות, ואין לנו מנוס מלשנות את תפיסת כוח האדם בישראל, כשברירת המחדל שיש לנו מחייבת לצלצל בפעמוני האזהרה הכי חזק שרק אפשר. זה כבר לא רק חוק גיוס או לימודי ליבה, זה לא המשך השירות או העזיבה. מדינה בנויה על כוח אדם. מי שלא מתכנן או מתמודד עם אתגרים, יגלה כי האדם אינו נותן את הכוח – אלא פזור כמו מסננת עם חורים דקים מתחת לברז מים קולח. אם לא תקום כאן מנהלת תכנון כוח אדם כפי שלא ראינו קודם, אז באמת חבל על הדלק והדרגות והפנסיות והזמן בוועדת החוץ והביטחון.
כוח אדם אינו מגיע בשפה אחת, ועוד לא דיברנו על האוכלוסייה הלא יהודית בישראל, או בגדול על מגזר שלם שמחזיק פה את בתי החולים, שירות בתי הסוהר, המשטרה, הרוקחות, התחבורה הכבדה והציוד המכני הנדסי. הוא מדבר ערבית. וטרם דיברנו על אלו שהיידיש היא שפת הבית – ויש מקום לכולם.
תהיו יצירתיים מספיק, וגם דרום תל אביב עשויה להיבנות מכך ולא רק פוליטיקאים שעשו על זה קריירה. תפליגו רחוק, וכולנו נגיע לענף במנהלת שמעודד אוכלוסיות יהודיות מחו"ל שמעוניינות לבוא לתרום שבועיים בשנה, ללא נשק או חוגר – אלא רק משום שהם רופאים או מפתחי תוכנה ועוד, ורוצים לחזק את הקשר עם ישראל תוך ביצוע משימה חשובה.
מי שמבקרים בשנגחאי, בייג'ינג או כל עיר סינית גדולה, יעשו לעצמם טובה גדולה וילכו לבקר במוזיאון התכנון העירוני ויראו איך תיראה העיר בעוד עשור – והיא תיראה בדיוק כך. התכנון מאפשר ציפייה וגם מדידה, תחקיר והפקת לקחים. המלחמה האחרונה סיפקה ליצרניות המטוסים ולתעשיות הביטחון לקחים שיקצרו להן שנים רבות של מחקר ופיתוח, את זה הם אומרים.
עכשיו קחו את שתי העובדות האלו וחברו אותן יחדיו. משבר כוח האדם בישראל הוא עובדה ובר פתרון, ההזדמנות שנוצרה לנו, כמו בתעשיות הביטחוניות והדוגמה הסינית הוותיקה, היא בדיוק התחלתה של דרך שאנחנו חייבים ללכת בה.
התרעות פיקוד העורף