יום שני, 03:25 לפנות בוקר. התעוררתי בגלל זעקות כאב מהמיטה השנייה בחדר. היא הייתה ריקה כאשר נרדמתי, אבל מתברר שהגיע קליינט חדש, ולא להופעת אורח. יש לו מינוי כאן, כמו בפילהרמונית. אבל לא זובין מהטה מנצח על האורקסטרה, אלא סטאז'ר. הוא מנסה לדובב את הפציינט, ישיש שרק גונח מכאב.
קמתי ממיטתי כדי לחבר תמונה לפסקול, אחרי 20 דקות של תשאול שנענה רק ב"איי, איי, איי". מפאת צנעת הפרט, לא אפרט יותר. אבל אם אני אגיע בגילו למיון, באותו מצב צבירה, אני מקווה שיהיה שם גבר־גבר רפואי, שיפנק אותי במנת מורפיום נדיבה, אפילו מאוד, כדי לשרוק לסיום בשלווה. כי אין בשביל מה להילחם, אין גם על מה.
הקשבתי לשיח של הצוות הרפואי. האורות בחדר דולקים, הם לא יודעים מה יש לו, מה כואב לו, הם רק משערים. אבל הם לא מפסיקים לתשאל אותו, והוא לא מגיב. ארזתי את עצמי לכיסא הגלגלים ועליתי למרפסת העישון בקומה 7. ישבתי לבד על הגג וצפיתי בזריחה המתגבשת.
34 ימים אני כבר מבלה כאן במחלקה. ראיתי הכל מהכל, גם במיקרוקוסמוס של החדר שלי. היו לי כבר שותפים מכל מרכיבי החברה בישראל. אני עושה את המרב מבחינתי כדי להכיל את כולם. את הגניחות מכאב, את הנחירות, את השאלות שלהם אליי. רק פעם אחת חרגתי מהנוהל.
הגיע מאושפז שצעיר ממני ב־20 שנה. יש לו סוג של תחביב להפיל את עצמו מהמיטה, לצנוח לרצפה ולהתחיל לייבב בבכי. הצוות מכיר אותו, הוא שחקן הרכב. הוא גבוה ממני בחצי ראש. כדי להחזיר אותו למיטה נדרשות שלוש עובדות כוח עזר, מיומנות וחזקות. הן גערו בו, איימו עליו שיקראו למשפחה שלו, אבל הוא בשלו.
לשני הפירואטים הראשונים הקשבתי דומם במיטתי. בשלישי, כאשר היה שרוע על הרצפה בוכה, קמתי אליו. "מה נסגר איתך, סמרטוט?", שאלתי אותו. "אני רוצה לישון. עוד מפגן אקרובטיקה כזה, אני משבית אותך".
שוב הגיע כוח עזר כדי להרים אותו למיטה. אבל הפעם הייתי ברור. "קחו את המיטה איתו למסדרון. אם אתן לא עושות את זה, אני אעשה את זה. יאללה דבאיי, דבאיי. אני עוד מקווה להציל את הלילה". הן הקשיבו לי. כעבור כמה שעות, כשהקצתי, ראיתי אותו ישן בשלווה במיטה מול מוקד האחיות. כן, יש עליי, מסתבר שאני יודע לפתור מצבים רפואיים מורכבים.
הנה עלתה השמש. השמיים של יום שני בחמש בבוקר מעוננים. למרפסת מגיעים הלקוחות הקבועים, עם השקיות של הגראס במרשם. הם מבקשים ממני סיגריה לבנה כדי לכסוס את החומר עם טבק, ולהכין את הבאנג הראשון של הבוקר. הם מיומנים בהליך, גם בשיעול הנלווה ליניקה הראשונה.
קומה שביעית היא של המחלקה האונקולוגית. אשפוז וגם אשפוז יום. חשיבה קצת מקאברית, לארגן מרפסת עישון דווקא במחלקה הזו, שבגדול היא וואן־וויי־טיקט, אבל זה מה שיש.
החלטתי לנצל את היקיצה המוקדמת כדי לעדכן את רופא המשפחה שלי במצבי באמצעות הוואטסאפ. הוא אומנם בחו"ל, אבל מתעניין בי בכל יום. צדיק בסדום סיטי, לעומת האורתופד שניתח אותי לפני שבוע, ועוד לא ראיתי אותו מאז. בחור עסוק, כנראה מנסר כל כך הרבה פציינטים, אז הוא לא מעוניין לפתח איתם שיח כלשהו. יותר עדיף לו לקבל אותם, אותי לפחות, מורדמים וכנועים בחדר הניתוח. לקלף רקמה, ויאללה דבאיי, תעיפו לי את הסחורה הזו מהעיניים, תביאו חדש, ומהר.
רופא המשפחה שלי הוא חדש. כיפוש העבירה אותי אליו באשפוז הזה. זה היה הניצחון האחרון שלה, בקרב האחרון במלחמת ההשתלטות שלה על ניהול חיי. 13 שנה היא כובשת אינץ' בכל יום נתון. בשקט, בעדינות שלה, אבל כיפוש היא כמו אריק שרון, היא לא עוצרת באדום.
אני אדם של הרגלים ישנים. אני לא מחליף רופאים. אני גם משתדל לתקשר איתם כמה שפחות, קשר מינימליסטי. אני נאמן לכלל אצבע שלי: סור מרע. דווקא את הרופא הקודם ראיתי יחסית הרבה. הקליניקה שלו ממוקמת מעל המשתנה, בית הקפה שלי בשיכון ל'. כאשר האוליגרך התימני היה מסיים את עבודתו בצהריים, הוא היה יורד עם הקורקינט החשמלי למשתנה, ומדי פעם היינו נפגשים. כיפוש לא אהבה את ההתנהלות הזו, אבל דפדפתי אותה בהתמדה, טענתי שהוא אחלה. אבל כמו פומה, היא המתינה לרגע הנכון.
הוא נפל לה ליד בתאילנד. במהלך התרסקות שלי שם, טלפנתי אליו והוא לא ענה, גם לא חזר אליי. גם היא ניסתה, הוא לא חזר. היא לקחה ממני את הסלולרי, ובאמצעות האפליקציה של מכבי העבירה אותי לרופא שלה. ככה, בום־טראח, נגמר. הייתי מותש מכאבים, ניסיתי לשמור על פאסון, אבל המהלך שלה היה נוקאאוט יותר מהיר מזה שהשיג מייק טייסון מול מייקל ספינקס ב־1988. אני צפיתי בקרב הזה בספורט'ס בר בווסט־אנד אווניו במנהטן. האמת היא שצפיתי רק בהילוך החוזר בשידור. כי הלכתי לקנות דרינק מהברמן, המתנתי בתור, אבל "איירון" מייק חיסל את יריבו בתוך 91 שניות מפתיחת הקרב. לכיפוש נדרשו 45 שניות גג כדי לבצע את החילוף של הרופאים. "הנה, מאמי", היא הורתה לי על מסך הסלולרי, "יש לך רופא חדש. אני מבטיחה שהוא יענה לך מכל מקום בעולם".
"תגידי, מה נסגר איתך, בלעת ליצן? אני מכיר את הרופא שלך 30 שנה לפנייך! הוא היה הרופא של הפועל תל אביב בכדורסל. אבל מה אני אגיד עכשיו לאוליגרך התימני, שאפילו לא הודעתי לו שאנחנו נפרדים? לא נעים לי, כיפוש, אני אצלו הרבה שנים".
לא זזה לה שערה בריסים כשהיא ענתה: "תגיד לו שאני כפיתי עליך. תפיל עליי את האשמה. מה אכפת לך? תגיד לו: כיפוש הכריחה אותי לעזוב, כי לא ענית לנו מתאילנד. אין לי בעיה עם זה".
בבוקר יום שלישי ציפתה לי הפתעה. האורתופד שמטפל בי כבר חמישה שבועות הפציע לביקור, לבוש באזרחית. הוא לקח את פח האשפה בחדר, התיישב עליו, בסמוך למיטה ואמר בפשטות: "שאל כל מה שיש לך בראש. אני אענה על הכל".
שאלתי מה עושים, איך מתקדמים מכאן. "החלטנו על המשך טיפול שמרני. המשך חבישות עם קיי ספט, המשך תא לחץ, פיזיותרפיה ונבדוק התקדמות".
עשיתי מהר את החשבון בראש. יצא לי שבועיים־שלושה, קלללל, אבל לא אמרתי מילה, צריך לעבד את זה בראש בשקט, לבד. אני עם עצמי. נפרדתי מד"ר אסף, הודיתי לו על הכנות. אין לי ראש להתקרקש על סיפורים מסביב. אומנם תכננתי לשאול מה קרה לאוטו־אמפיוטיישן (כריתה טבעית של אזור הנמק) שהבטיחו לי עוד בימי המלחמה העליזים בקומת מינוס 4 בחניון, אבל ויתרתי. זה לא היה זמן לציניות. ירדתי לתא לחץ, זה שעתיים לחשוב בשקט, תוך כדי נשימת חמצן בעומק של שתי אטמוספירות. החלטתי להמתין לראות מה יחליטו ראשי המחלקות.
אז יומיים אני סופר את השעות, כדי להגיע הביתה. עברתי פה "קאדר" שטלטל אותי, בבית הכל יהיה טוב יותר, אני משוכנע. אומנם כיפוש טוענת שאסור לי לצאת מהבית, אסור לנהוג, חובה להתעורר מוקדם כדי להגיע לתא הלחץ, וצריך לאכול רק בבית, את כל הארוחות, כי הפצע פתוח, על אף החבישות. כפי שסיכמו שימעלה "הגמד" ויגאל ששמעו אותה: "אתה בטוח שאתה רוצה הביתה? התנאים שם יהיו קשוחים הרבה יותר מאיכילוב. אולי תחשוב שוב?".
רגע לפני שכיפוש מגיעה לארוז אותי ברגע קבלת הפס ליציאה במהלך יום חמישי, יש לי המון תודות להרבה גורמים, שראויים לכל תודה אפשרית. למשפחה שלי, שעטפה אותי בהמון אהבה, דאגה, הכלה, עם הרבה חששות וחרדות בעיניים. תודה עצומה גם למשפחה של כיפוש. זה שבט, הם המון אנשים, שהגיעו לכאן, שהגיעו לסייע לכיפוש, שטלפנו והתפללו עליי ובשבילי. המחווה הזו ריגשה אותי בכל יום מחדש. לחברים והחברות שלי, שבאמת אין כמוהם וכמוהן, פשוט אין. הם שינו את אורח חייהם וחייהן, גם בזמן המלחמה עם איראן, האזעקות והטילים, בלי שנת לילה, והיו כאן כל יום כל היום. הרבה שעות, כדי שלא אהיה לבד ולו גם לרגע אחד. זה לא יוצא לי מהראש, באמת. זה סוג של חוב שלא ניתן להחזיר בשום דרך. אז באמת תודה, מהלב.
דני ביקש צל"ש על התנהלותו, אבל מגיע לו. 40 יום, כולל שישבת, הוא הגיע כמה פעמים ביום עם הקפה הראשון של הבוקר, תפוזים ומאפה. איכילוב מתנהל כמו בני ברק בשבתות. אין איפה לאכול. אם לא דני והעובדים שלו במילק בר, אין אפילו קפה טרי לפתוח את היום. כי ככה רצתה עידית סילמן ולהקת הטפילים המשיחיים, שהיא מקווה שישאירו אותה להתפנק באגם הדרעק, ביום הבוחר. אני מקווה שממש לא. שתחזור לשוק העבודה הפרטי. היא לא מתאימה לג'וב ציבורי.
הלאה. תודה גדולה לחבריי וחברותיי לעבודה בכל המקומות שבהם אני משדר וכותב. למנהלים והבוסים שהרגיעו אותי ודרשו שאקח את הזמן להחלמה. תודה לכולכם. לעולם לא אשכח את פנימית ט', הרופאים והרופאות, האחים והאחיות, וכמובן כוח העזר. טיפלו בי עולים מרוסיה, אוקראינה, מדינות הקווקז, ערבים וערביות, עולות מאתיופיה. תודה למתמחים ולמתמחות, לסטאז'רים שעשיתי להם את המוות, על כך שאינם יודעים לבצע בדיקת דם. "אני טוב/ה בזה, באמת. תן לי צ'אנס, ותראה". ובכל פעם אמרתי: "יש לך ניסיון אחד, זה ברור לשנינו, כן?". רובם נכשלו. רק 3 מ־14 הצליחו, זה אחוז קליעה מזעזע. אז אני מתנצל. אבל דחילק, תפסיקו לדקור חולים על פארש. כאבים יש לנו מספיק. תודה גדולה גם למחלקות אורתופדיה וכלי דם. רופאים, אחיות וטכנאים. נתתם את הנשמה, אני יודע. אני רק מקווה שזה יספיק כדי שאחלים באופן סופי.
לסיכום החוויה באיכילוב, יש לי רק דרישה אחת מהנהלת בית החולים: חובה עליכם לעשות משהו עם הג'וקים שמטיילים עלינו בלילות, בחצרות ובמרפסות. בית חולים לא יכול לאפשר לעצמו יחס כמותי של 30 ג'וקים על כל מאושפז יחיד, בכל שעה בערב והלילה. ריסוס הרי אינו עוזר, זו מציאות עצובה. תביאו רעיון אחר, אבל תביאו כבר, אתם הרי מדענים.
אחת מההחלטות הטובות שהחלטתי כאן, הייתה להימנע מצפייה באולפני החדשות. המידע הרי זמין הרבה שעות לפני האולפנים, ומה שקורה שם זה חרטה־ברטה במסווה של פרשנות. לא צריך לצפות בעמית סגל מייצג את לשכת ראש הממשלה כמאכער מיומן, אפשר להסתפק בציוצים שלו, כדי להפנים שהוא מפוטם היטב ב־ל־ש־כ־ה.
אבל אני מקפיד להיות מעודכן בכל התחלה וכל'ה. אפילו קראתי חשיפה של העין השביעית על תעשיית הרייטינג בכתריאליבק'ה. מתברר שינון מגל מטפח קשרים ענפים עם החברה שמפעילה את השיטה הסרוחה והרקובה. במקום להציב ממירים ב־700 בתי אב, צריך פשוט לאסוף את כל הנתונים הדיגיטליים מחדרי השידור של הערוצים, ולפרסם נתוני אמת, ולא להונות את תעשיית הפרסום ואת הציבור. אבל אם ינון ואשפה 14 יכולים לארגן לעצמם רייטינג, למה להפריע להם במצווה?
איפה הקבוק שלמה קרעי, שיורה למועצת הרשות השנייה, להפסיק במיידי את הקשר עם חברת המדרוג? איפה הרשות השנייה שתחליט על הפסקת הקשר עם ההונאה הציבורית הזו? אין על מי לסמוך כאן. רקוב, דוחה ובעיקר מסריח.
באגם הדרעק שלנו העסקים כרגיל. עשרות לוחמים נהרגים בעזה, יותר מדי בתאונות מבצעיות, אבל סמוצ'קנע גרנד־מייזר, פיתהמר בן גביר ואורית "הנזל וגרטל" סטרוק, חולמים על התיישבות בעזה, הקמת חבל מעלה רחב הזונה, שמענגת בתרי זוזים. אז ייהרגו עוד לוחמים, מה קרה? ההתיישבות היא הרי קדושה, ואם נדרש להקריב את החטופים החיים, אז יאללה דבאיי - בואו נתקדם כבר לקדושה.
אני באמת תומך בחניוקים במאבקם להפלת הממשלה, בגלל גיוס חרדים. כפי שאמר הבאבא־בובה דוד יוסף: אם יש 300 אלף לוחמים בעזה, צריך גם 300 אלף לומדי תורה. השוואה יפה בהתייחס לפרימיטיביות במהותה. אני באמת רוצה לדעת במה הבאבא־בובה הזה משתמש, כי אני רוצה גם מאותו חומר.
אם נלך לבחירות, זה דז'ה וו ל־2019. יהיו ארבעה־חמישה סבבים, החניוקים יציבו דרישות בלתי אפשריות, והאופוזיציה דרעק תסכים לכולן, אבל החניוקים לא יסכימו. כי תמיד אפשר לסחוט עוד.
ביו"ש ממשיך ארגון הטרור של נערי הגבעות ועוד כמה פלנגות לגמור קצת פלסטינים, ועל הדרך להתעלל במפקדי וחיילי צה"ל. הכל באישור ובסמכות של אבי האומה ולהקת הכלומניקים שלו. הוא הרי עסוק עכשיו בעצמו, בשרידות פוליטית, והאויב שלו זה יו"ר ועדת החוץ והביטחון, שלא מוכן לתת לחניוקים את מה שהם רוצים: פטור משירות צבאי, בלי סנקציות אישיות.
האופוזיציה־דרעק לא מסוגלת להוציא מיליון איש לרחובות. הם גם לא יכולים להוציא אלף, כי הם אוסף של כלום, והציבור יודע את זה. כן, זה קשה לצפייה והקשבה. האגו של ראשי מפלגות האופוזיציה מחריב אותנו. במקום להתאגד סביב נפתלי בנט והזיותיו, אפשר לנסות את אביגדור ליברמן כיו"ר האופוזיציה, ובהמשך מועמד הערימה הזו לראשות הממשלה - אבל הם לא מסוגלים להחליט. הם באמת המיץ של הכלומה ומאומה. זה מה שיש לנו, וגם אם זה נורא עצוב, לא מסתמן שינוי בקרוב. כי לטמטום הפוליטי מעולם לא היו גבולות.
התרעות פיקוד העורף