בעיה טכנית: בתודעה העולמית ישראל מחליפה את דאע"ש | רן אדליסט

באלה הימים נדחק בנימין נתניהו לפינת הלוזר המוחלט. חמאס הורג חיילים, משגר מדי פעם פגז תורן, ומתמקח בנוקשות. איראן שומרת על עמימות גרעינית מאיימת, החות'ים פעילים בים ובאוויר, ומבצע נועז או הפצצה נוספת כבר לא יעשו את הרושם הנדרש על הציבור בישראל.

חלק ניכר מיהדות העולם מגנה את מדיניות הממשלה, והעולם כולו הפך את ישראל למדינה מצורעת שמבצעת פשעים נגד האנושות. את היהודים מתייגים בכל הגלובוס כנציגי מדינת פשע. שלא לדבר על הקרע הפנימי המתרחב והולך בין תומכי הממשלה למתנגדיה בישראל גופא. ומעל לכל, מעל ראשו של נתניהו תלויה חרב דמוקלס ודרישה חסרת סבלנות מימין ומשמאל: תעשה כבר משהו!

אז מה יעשה האיש שדחיינותו־אומנותו? נכון. ישאל בחרדה את טופז לוק אם הבייס מבין שהמדינה והממשלה בצרות. אם לוק יהנהן בעצב, יכריז נתניהו על מצב חירום ביטחוני חדש עקב מידע מודיעיני מסווג שאפילו אמ"ן לא מזהה אותו. במקביל תופעל סמכות דמוקרטית (הקבינט) כדי לתחזק מלחמת התשה חסרת תוחלת, ובתוך כך ידחוף נתניהו לרפורמה משפטית שתנציח את חוקיות המשטר הדיקטטורי שיבטל את משפטו או את הבחירות.

מה שחושב הציבור הדמוקרטי על המצב לא מעניין. את תעשיית הנדוס התודעה הוא מפעיל כדי להבעית את הציבור, והגוף היחיד שאמור לעמוד בפרץ הוא צה"ל. השאלה היא מה חושב הצבא ומה קורה בצה"ל בכלל, וזו שאלה מצוינת לתשובה נוראית. פני הצבא כפני הדור – ומצב צבא העם הוא כמו מצב האומה.

מחצית העם היא ליברלית־דמוקרטית־נורמטיבית ורוצה בעסקה של שחרור כל החטופים והאסירים. מחצית העם השנייה היא חרדית־ליכודית ומתנחלית, וזה גם פרופיל היאנוס של הצבא. בפועל צה"ל משרת את הציווי של הקבינט יותר כצבא ההצלה לקואליציה מאשר כצבא הגנה לישראל, וגם כאן, עקב חוקי המשחק, עם כוכבית משלו.

משני צידי המתרס יש מנהיגים שהמילה שלהם היא המילה האחרונה. הרמטכ"ל בצה"ל וראש הממשלה בכנסת. במציאות של היום יש התנגשות ברורה בין האינטרס הביטחוני הלאומי על פי צה"ל לעומת זה של הממשלה, שסמכותה גוברת. הזירה בעזה ושאלת הגיוס הן רק דוגמית באותה התנגשות, ומי שמשלמים ישירות על הקרע הפנימי הם חיילי צה"ל.

בשבוע שעבר ביצע חמאס מארב של זירת מטענים וחיסל מחלקה שלמה בהרוגים ופצועים. השבוע נהרגו בפיצוץ בטנק שלושה ונפצע באורח קשה רביעי. באחת ההלוויות של חללי מארב זירת המטענים הדהד קולם של חיילים ומפקדים את מחצית העם שדורשת את הפסקת הלחימה. "היית לוחם גיבור במלחמה ללא מטרה", ספד לוחם לחבר שנפל באותו מארב. זוהי זעקת קרב על החזרה הביתה במובן העמוק של המילה "בית", שהוא ביתה האמיתי של החברה הישראלית הנורמטיבית.

ובכלל הבעיה היא לגמרי טכנית. החיילים בעזה, בסופו של יום קרב וערבו, הם ברווזי גרילה על הגריל שמונצחים בשיר האלמותי "ברווזים ברווזים, בואו הביתה (לא רוצים!); בואו לאכול (לא רוצים!); בואו לשתות (לא רוצים!); הזאב יטרוף אתכם (לא פוחדים!)".

מי שאמור לטפל בסמוראים הברווזיים ששטופים בגאווה עכשווית ודעה קדומה מדאורייתא הוא הרמטכ"ל, שתפקידו לשקלל את מספר הברווזים שהוא מוכן להקריב פר היתכנות להצלחות והכרעה. מולו הוא מוצא דרג פוליטי שמשקלל, יותר נכון מהמר, על כמות הברווזים (חיילי החי"ר והמתחככים הישירים עם החמאסניקים) שנפגעים, מול הסיכויים לניצחון בשדה הקרב ובקלפי.

התוצאה היא אופי הלחימה המדשדש של צה"ל בשטח. לטובת בריאותם הפיזית והנפשית של חיילי החי"ר מגייס צה"ל חיל אוויר, שריון וארטילריה כדי להרוג כל מה שזז סביבם ובכל מחיר (כולל תינוקות). בפועל נהרגו בסבב האחרון מאות בלתי מעורבים. זירת הלחימה האמיתית בשטח מצטמצמת לאחד על אחד בסריקת פירים ומבנים חשודים. חיילי החי"ר הם בעצם ניצודים ותלויים רק במהירות התגובה שלהם. ולך תשמור על ערנות של אקדוחן במערבון כשאתה חי ברולטה חמאסית חודשים על חודשים, וסביבך נפגעים אלו שלא הספיקו להגיב.

ואז מסתבר שהלם קרב הוא תגובה כמעט טבעית אצל מי שיוצא מבועה מוגנת בביתו היישר למשחקים קטלניים של עכבר וחתול, כשלא ברור מי כאן העכבר ומי החתול. דיווח אקראי: דניאל אדרי, בן 24 מצפת, אובחן כסובל מפוסט־טראומה אחרי ששירת כשנה בעזה ובלבנון. לפני כחודשיים הגיע למרכז הרפואי ותיאר את שעובר עליו. הרופאים שחררו אותו לביתו. לפני כשבועיים שם קץ לחייו. "אמא שלנו הרגישה שהוא הולך לה מול העיניים", סיפרה אחותו. מתחילת המלחמה התאבדו יותר מעשרה חיילים (האחרון השבוע) לאחר שחזרו לביתם. המוני פגועי נפש במספרים מבהילים ופצועים הפכו להיות הדור האבוד של מדינה אובדנית ומצורעת.

בתודעה העולמית ישראל מחליפה את דאע"ש כרוע מאורגן. יש כמובן הבדל בין לחתוך גרון בשידור חי לבין פצצה של חצי טונה שמוטלת על אוכלוסייה אזרחית, אפילו בידי טייסת חיננית. זה מה שקורה כשהגענו למאסה קריטית של מוחות שטופים ולאנשים עם תסמינים דאע"שיסטיים. כאלו שמאמינים ש"דין מוחמד בסייף", או בגרסתם: "אנחנו הולכים להילחם למען עמך ישראל נגד אויב שמחלל שמך", בסגנון עופר וינטר בצוק איתן.

בימי שגרה התסמינים האלה חבויים אי שם בירכתי התודעה. במאבקי זהות הם מבצבצים כמו לסתות תנין על קו המים, בעיתות לחימה התנין הזה פוער לוע ומסתער. מאחר שהמשטרה אבודה, הג'וב של צה"ל, השב"כ (עדיין) ומערכת הביטחון הוא לטפל בטורפים האלה. בשלב הנוכחי, המצער והמכעיס שהממשלה הזו תקעה בו את צה"ל, עזה היא חרפת עולמים לאומית ובינלאומית. התיק הנוכחי נכתב בימים אלה בהאג נגד נתניהו (ויואב גלנט).

התיק המטאפורי נגד המדינה כולה נכתב בכל העולם הנאור. נכון, נעשו המון דברים נוראים בהמון מקומות בעולם. הבעיה שלנו היא היומרה. רציתם להיות העם הנבחר? נבחרתם. להיות דוגמה לאכזריות תעשייתית מאורגנת באמצעות הכלים הכי משוכללים בעולם. ואה… בעצם אפשר לוותר על בית הדין הפלילי הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג. את הממשלה הזו צריך לשפוט כאן. אני לא בטוח שזה יקרה, אך אני בטוח שזה מה שצריך לקרות.