מי שיוצא לאירופה בתקווה להתאוורר מלחצן של מהדורות חדשות והעיסוק הבלתי פוסק במצב, כדאי שישכח מזה, אלא אם כן מדובר בבריחה מהציוויליזציה. אחרת, בכל מלון שיש בו מסך הוא יופתע לגלות שישראל מלווה אותו. מסתבר שחלקים רבים בכפר הגלובלי מתעניינים במתרחש אצלנו יותר מאשר במה שמתחולל בביתם.
קחו למשל את רשת הטלוויזיה צרפת 24. סביר היה להניח שרשת כזו, כמו אחרות מסוגה, נועדה לשרת אנשים בעלי זיקה לצרפת המעוניינים לצרוך חדשות בעלות ניחוח צרפתי. אלא שהפלא ופלא, מסתבר שלדעת מנהלי התחנה והעורכים הבונים את מהדורת החדשות שלה, פחות מעניין את צופיה מה מתרחש בצרפת או באיחוד האירופי - ויותר מעניין אותם אם יהיה הסכם בעזה או לא. ואם יהיה - כיצד יגיבו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'? האם יגויסו האולטרה־דתיים או לא? האם תיפול ממשלת נתניהו? ומה יבוא אחריה?
הבעיה היא שמעבר להתעניינות הכללית, האובססיבית והמורכבת ביהודים, שעוד יורחב עליה בהמשך, אנחנו מצויים בימים אלה ברובד מסוים, מאוד בעייתי, של העניין ביהודים. כך מתברר די מהר במהלך הצפייה במהדורות בימים אלה, כי לא מדובר בהתעניינות הנובעת מהיות היהודים "עם הספר" שהציג לעולם את האמונה באל אחד ואת עקרונות המוסר והצדק, אלא במשהו נעים פחות.
עד מהרה מופיע על המסך הסיקור המכפיש התורן, מתובל בצילומי ילדים פצועים ועוברים ושבים מצווחים, שמסבירים למצלמה מידיעה אישית, מיידית, שנרכשה כהרף עין מתחקיר מעמיק בן הרבה שניות, שבבית המופצץ לא היו מגורי מחבל, מעבדת נפץ או מטה טרור - אלא רק ילדים ונשים הרות. יום־יום ולילה־לילה זוכים צופי טלוויזיה ברחבי אירופה למנה היומית של תמונות שמצטלמות רע מעזה. סימני השאלה המתבקשים לשורשי האובססיביות הזו נובעים גם מחוסר העניין של אותה תקשורת בכל הנוגע למתרחש בתימן, סודן, אריתריאה, אפגניסטן, טיבט וכו'.
מדובר ב"משקיפה הבלתי תלויה" פרנצ'סקה אלבנזה מאיטליה, שהוציאה בפעם המי יודע כמה דוח מיוחד הקובע שישראל מבצעת רצח עם בעזה, וכמו כן ביקשה לפתוח חקירה נגד יוון, צרפת ואיטליה, על כך שאפשרו למטוסו של בנימין נתניהו לחלוף בשמיהן באין מפריע ובכך אפשרו לעבריין הנמלט לחמוק מצו המעצר שהוציא לו בית הדין הנכבד בהאג. הסנקציה של רוביו הפכה את אלבנזה, כמובן, לקדושה מעונה מיתולוגית הנשרפת על מזבח האמת שלה.
בכל אמצעי התקשורת הודגש שוב ושוב מעמדה של הגברת אלבנזה כ"משקיפה בלתי תלויה" שאינה עובדת של האו"ם. כנראה שאפילו התקשורת האירופית התייאשה מהניסיון לשווק את האו"ם כגוף נייטרלי בין ישראל ומבקשי נפשה. וכך מצאו עורכי המהדורות לנכון להבליט שהשליחה המיוחדת לשטחים היא צעירה עצמאית ובלתי תלויה, שארה"ב מתנכלת לה מפני שהיא לא אוהבת את התמונה המשתקפת מבעד עיניה התמימות והטהורות של המשקיפה נעדרת הדעות המוקדמות, שבסך הכל דיווחה על מה שראו עיניה.
אלא שבדיקה שטחית, שאותה כמובן לא טרחו הרשתות לבצע, מעלה שמדובר בגברת שהתמימות רחוקה ממנה, ודווקא השחיתות – פחות: מסתבר שהגברת אלבנזה הייתה פעילת שמאל קיצוני - רקורד שלא הספיק לה בניסיונה להיבחר לפרלמנט, אבל סייע לה להתקבל לשירות באו"ם. שם, תוך כדי כהונתה כמשקיפת או"ם לשטחים, קיבלה סכום אסור של 20 אלף דולר מגופים תומכי חמאס למימון נסיעה לניו זילנד ואוסטרליה, מעט לאחר הטבח של 7 באוקטובר ועוד לפני שיבש דם הנרצחים.
יתרה מזו, לאחר מותו של יחיא סנוואר פרסם אחד הארגונים האוסטרליים, שמימנו את ביקורה שם עוד בנובמבר 23', סרטון שבו נראית ה"משקיפה הבלתי תלויה של האו"ם" מקריאה את הצוואה של סנוואר ומחמיאה לו באומרה שבערבית הצוואה נשמעת כמו שירה, וזה מרגש אותה מאוד.
במשך מאות שנים היה העם היהודי חלק ממערכה תיאולוגית־תרבותית: סמל למיעוט מתבדל ומתעמת. ריבונות ליהודים נתפסת בעיני חלקם כבלתי טבעית. לכך מצטרף שיח אנטי־קולוניאלי עכשווי, שמשליך את סיפור הציונות על הקולוניאליזם האירופי.
ומשליליות הגישה, חזרה להיקפי הכיסוי: לצורך ההמחשה, ישראל, עם כ־10 מיליון אזרחים, מקבלת יותר זמן מסך מברזיל (214 מיליון), ניגריה (230 מיליון) או אינדונזיה (270 מיליון). ב־BBC למשל, הסיקור על ישראל עולה על סיקורן של סין או הודו – מעצמות שמעצבות את העולם. מחקר של CAMERA הראה שבזמן עימותים בעזה, כתבות על ישראל עולות ביחס של פי ארבעה ממספר הכתבות על מלחמות שהובילו לעשרות אלפי הרוגים באפריקה ובאסיה.
בהקשר זה רווחת עוד מראשית המאה ה־20 האמרה המפורסמת "Jews is news", שבאה להסביר מדוע סיפורים על יהודים – לטוב ולרע – מושכים יותר תשומת לב. מדברים על עם קטן עם השפעה יחסית גבוהה ועם סיפור לאומי־דתי־היסטורי ייחודי, ואלה כרוכים באפיל הספרותי של עלילה עתירת תפניות חדות ומורדות תהומיים למול הישגים מסחררים.
לכן ניתן לומר כי יש אמת באמירה "Jews is news" – לא רק כהתניה תקשורתית, אלא גם כהשתקפות של עומק פסיכו־היסטורי אירופי. ישראל הופכת לזכוכית מגדלת שדרכה המערב בוחן את עצמו: את מוסריותו, את זהותו התרבותית, את יחסו למיעוטים ואת פחדיו הקולוניאליים.
אבל זה, לצד אותה אובססיה ישנה נושנה, שמקורה בשורשים עתיקים שבגינם קיום יהודי ריבוני לעולם יגרום לתחושת דיסוננס בקרב אירופים הסוחבים אשמה היסטורית, חרדה דתית והסתייגות מהרעיון של מדינה אתנית עם שורשים תנ"כיים. ובעיקר - עולם המתקשה לעכל כיצד עם, שהיה קורבן במשך דורות, מקים מדינה עם עוצמה צבאית, טכנולוגית וכלכלית, שהכל נושאים אליה עיניים.
המעבר החד בין העמוק שבבורות לגבוהה שבפסגות הוא ההופך את דמות היהודי לקשה כל כך להגדרה ולחמקמקה כל כך. במאי 1945, כשהתברר כי יהדות אירופה חרבה ושישה מיליון הושמדו, ובריטניה מונעת משארית הפליטה להגיע לארץ ישראל - לו היה מישהו מציע תסריט שיש בו הקמת מדינה יהודית כעבור שלוש שנים, היה התסריט הזה נזרק מיד לפח, בהיותו חורג מדי אפילו מטעמם הגמיש מחשבתית של חובבי מדע בידיוני.
במאי 1967, התחושה בעולם הייתה שהסיפור הציוני על סף סיום. גמאל עבד אל־נאצר, הנשיא הכריזמטי של מצרים הכניס חמש ארמיות משוריינות לסיני, והורה למזכ"ל האו"ם לסלק את כוחות החיץ של האו"ם שהוצבו שם בעקבות הסכמת צה"ל לנסיגה מסיני, שנכבשה ב־1956 במבצע קדש. נאצר, שהיה המנהיג האחרון שניסה והצליח למצב עצמו כמנהיג האומה הערבית מהאוקיינוס עד למפרץ, כרת ברית עם סוריה וירדן לכבוש את ישראל ולחלקה בין שלושתן. שידוריו בעברית קראו לדגים בים לצום כדי להותיר את קיבתם ריקה לקראת הסעודה המצפה להם כשיגיעו לקרבם היהודים שיושלכו לים.
באירופה התעוררה אהדה חסרת תקדים לישראל, ומצעדי הזדהות לזכרה התקיימו בכל אירופה. השמאל הפליא בשבחיה, ועל כולם התעלה ז'אן פול סארטר, שההספד שהשמיע בעצרת הפרידה מישראל בפריז לא השאיר עין יבשה בכיכר, בצרפת, ובכל רחבי היבשת. סוף־סוף הכל אהבו אותנו והזדהו איתנו. אבל כשהלא ייאמן קרה שוב, ותוך שישה ימים ישבה ישראל על נהר הירדן, הגיעה לתעלת סואץ וטיפסה על הרמה הסורית, נשמה אירופה לרווחה. אפשר לשוב ולשנוא יהודים...
התרעות פיקוד העורף