ג'ורג' ג'ייקוב הוליוק הושלך לכלא לחצי שנה. סיפורו האישי לא חשוב במיוחד, גם לא מיוחד – אבל במקרה נתקלתי בו השבוע, בספר מעניין על העידן המרתק של תגליות גיאולוגיות, והקושי של החברה הבריטית להתמודד עם ההשלכות התיאולוגיות שלהן. למי שמאמין שהעולם נברא לפני 6,000 שנה, קשה לקבל תגלית של יצור משונה שחי לפני עשרות אלפי, מאות אלפי, או מיליוני שנים. למי שמאמין שכל חיה על פני האדמה הועלתה לתיבת נח, קשה להבין מהיכן צצים לפתע שלדים של לטאות ענק שאיש לא ראה קודם – מה שיכונה לימים "דינוזאורים".
חטאו של הוליוק בשנת 1830 היה חטא המחשבה החופשית והדיבור החופשי. זה חטא שיש טעם להרהר בו גם כמעט 200 שנה לאחר מכן, בשבוע שבו הושלך למעצר צייצן פרובוקטיבי ישראל פריי, ושבו הכנסת שקלה להשליך מבין כתליה פוליטיקאי פרובוקטיבי, איימן עודה. לכל חברה לא קל להתמודד עם פרובוקציות. כל חברה נבחנת ביכולת שלה להתמודד בתבונה עם פרובוקציות.
להוליוק היו דעות מרגיזות, עוכרות שלווה. בעיירה צ'לטנהם, שבה נשא הרצאה ללא תקלות, התפתה לשאלה מתגרה מהקהל: "דיברת הרבה על חובתנו לבני האדם, אך מה על חובותינו לאל?", תהה השואל. ההיסטוריון מייקל טיילור, מחבר הספר, מסביר שהוליוק, גם מעין סוציאליסט וגם בהחלט אתאיסט, "לא היה יכול להתאפק".
"הדת הרעילה את מעיינות המוסר", אמר לקהל. "אני לא רוצה לשמוע את שמו של האל. אני נרעד מהמחשבה על דת. אני נמלט מכתבי הקודש כמו מנחש ארסי. אני מתמרד נגד מגעו של הנוצרי".
בחבר המושבעים, שנקרא לפסוק את דינו של הכופר המערער את הסדר הציבורי, ישבו שבעה חקלאים מקומיים, טוחן, חנווני, יצרן בירה ושוחט עופות. הוליוק חקר בעצמו את עד התביעה המרכזי, איש דפוס בעיתון המקומי, שהאשים אותו ב"תיעוב של מלכות השמיים". ההליכים נמשכו שש שעות. הוליוק דחה הצעות של השופט לחלץ את עצמו מעונש, אם רק יסכים לומר שכל שהתכוון הוא שיש לקצץ במשכורתם של אנשי הדת.
"מפתה לפטור את המקרה של ג'ורג' ג'ייקוב הוליוק כטרגדיה פרובינציאלית פשוטה", כותב טיילור, ואז מצטט ממאמר המערכת של ה"טיימס", שקבע כי שישה חודשים בכלא הם אכן העונש הראוי לברנש האומלל. אלה חודשים, כתב העיתון, "שייתנו לו אפשרות להרהר בגודל אשמתו, ולגלות את חוסר הטעם בדוקטרינות לא טהורות שהייתה לו החוצפה לפרסם".
הפחד מפני תביעה על דברי כפירה, על פגיעה בסדר הציבורי, כותב המחבר, הוא סיבה מרכזית לכך, שבאותה עת צ'רלס דרווין "טרם התחייב בכתב לרעיונות שהטרידו את נפשו מאז שחזר ממסעו בים", כמה שנים טובות קודם לכן. הנה, כבר קופץ הרהור נוסף במאמר מוסגר: מעניין היה לבדוק מה חושבים חברי הכנסת על הרעיונות המטרידים ההם.
נדמה שהתמונה ברורה: רוב הציבור הישראלי תומך בעסקת חטופים. רוב הציבור הישראלי מעדיף שהעסקה תהיה בפעימה אחת. אפשר להתרשם שמדובר ברוב גדול. ובכל זאת, ראוי לחטט בשאלות ובתשובות. כי כאשר מחטטים, התמונה נעשית קצת פחות ברורה, קצת יותר מורכבת.
בחדשות 12 דווח על תמיכה של 74% ב"שחרור חטופים בפעימה אחת והפסקת המלחמה". צריך לשים לב לנוסח השאלה ולנוסח התשובה. יש בתשובה למעשה שני סעיפים. סעיף אחד: כל החטופים בפעימה אחת. סעיף שני: הפסקת המלחמה. מה יעשה משיב שתומך בשחרור כל החטופים בפעימה אחת, אך לא תומך בהפסקת המלחמה? הוא בבעיה, כי מציעים לו עסקת חבילה. אולי יבחר להשיב ב"כן" – כי עניין הפעימה האחת הוא החשוב בעיניו. אולי יבחר ב"לא" – כי עניין המלחמה הוא החשוב בעיניו. אולי יבחר ב"לא יודע". אלה לא האפשרויות שהוצגו בסקר של חדשות 12, אבל אני מקווה שהנקודה ברורה. אנחנו חוזרים עליה כאן פעם ועוד פעם: מבנה התשובות מכתיב לא פעם את דפוס התשובות.
הביטו בגרף. יש בו פירוט של ארבעה סקרים מהזמן האחרון. בשניים מהם, התמיכה בעסקת חטופים מיידית, שמביאה לסוף המלחמה, די גורפת – מעל 70%. בשניים אחרים התמיכה עדיין מבטאת רוב, אבל קטן יותר, פחות מ־60%. מה ההבדל בין הסקרים? נציע אפשרות: בשני הסקרים הראשונים (חדשות 12 וסקר "אקורד") השאלה היא על חטופים ו"הפסקת המלחמה". אין זכר לשאלה מה יקרה בעזה כאשר תופסק המלחמה. בשני הסקרים האחרים, השאלה היא על שחרור החטופים, שמשמעותה הישארות של חמאס בשלטון בעזה. הפסקת מלחמה אמורפית מול הפסקת מלחמה קונקרטית.
האם זו הסיבה לפער בתוצאה? זו רק השערה, אבל לא בהכרח מופרכת. קל יותר לומר "כן" לשחרור חטופים והפסקת מלחמה – שני דברים שכולנו רוצים שיקרו, לעומת לומר "כן" לשחרור חטופים והישארות חמאס בשלטון – דבר אחד שכולנו רוצים שיקרה, ואחד שכולנו רוצים שלא יקרה. ונכון, במשתמע, התמיכה ב"הפסקת מלחמה" עשויה בהחלט לבטא גם הסכמה בלית ברירה לכך שחמאס יישאר בשלטון. אבל אולי איננה מבטאת הסכמה כזאת. אולי כאשר מתברר שמדובר בהפסקת מלחמה, שכוללת הישארות של חמאס בשלטון, יש מי שנוטשים את עמדת התמיכה בעסקה ועוברים לעמדת התנגדות לעסקה.
שאלת המשך שלטון חמאס בעזה היא שאלה מורכבת. רוב גדול מאוד של ישראלים היה מרוצה יותר לו חמאס היה מאבד את השלטון בעזה. אבל רוב של ישראלים סבור, לפחות כעת, שהמטרה של הפלת שלטון חמאס היא מטרה שישראל אינה יכולה להשיג כעת. בסקר יוני של JPPI רק 30% מהמשיבים סברו שבתום התמרון בעזה "שלטון חמאס יופל ולא יתקיים יותר". אפשר להניח חפיפה גדולה מאוד בין אלה לבין הישראלים שמתנגדים לעסקה לסיום המלחמה.
ואפשר להניח עוד משהו שצריך לומר בקול רם: יש פער משמעותי מאוד בתשובות של יהודים וערבים לכל השאלות שאנחנו עוסקים בהם כאן. בערך תשעה מכל עשרה ערבים מסכימים שצריך "לנסות להגיע להסכם על החזרת החטופים, גם אם זה אומר שמטרת הדחת חמאס מהשלטון לא הושגה". זה לא אומר כמובן שהערבים בעד המשך שלטון חמאס (רבים מהם נגדו). אבל ברור שהם מתעדפים סוף למלחמה, ופחות נחרדים מהאפשרות שחמאס יישאר בשלטון. בקרב יהודים, כאשר שאלת חמאס עומדת מול שאלת החזרת החטופים וסוף המלחמה, העמדות בעד ונגד כמעט שוות – יש רק רוב קטן לתומכים בעסקה.
השורה התחתונה: כן – נדמה שהממשלה פועלת כעת בניגוד לעמדת רוב הישראלים. כן – נדמה שהממשלה פועלת כעת גם בניגוד לעמדת רוב היהודים בישראל. לא – זה לא כל כך חד־משמעי כפי שנדמה. האם רוב הציבור יאמר שצריך לסיים את המלחמה, גם אם המחיר הוא הישארות של חמאס בשלטון ונסיגה של צה"ל מהקווים שהוא רוצה לשהות בהם? יש סיכוי שכן, יהיה רוב כזה. עם זאת יש סיבה להעריך שזה יהיה כבר רוב יותר קטן. יש סיבה לחשוד שזה יהיה מיעוט מקרב מצביעי הקואליציה, שהממשלה חושבת בעיקר עליהם.
מהנתונים הטריים של אקורד עולה כי מקרב מצביעי הקואליציה, רק מיעוט (49%) תומכים ב"עסקה שבמסגרתה ישוחררו כל החטופים בעזה, בתמורה להפסקת המלחמה". וזה בלי שמוזכר חמאס בשלטון. וזה בלי שמוזכרת נסיגה מציר מורג.
דוגמה: רובנו מאמינים שחופש דיבור זה דבר חשוב. רובנו מאמינים שביטחון לאומי זה דבר חשוב. כולנו מבינים שלפעמים יש מתח, או התנגשות, בין חופש דיבור לבין ביטחון לאומי. זה מתח ידוע ומוכר: מצד אחד, הזכות לומר כל דבר. מצד שני, הצורך לשתוק כאשר דיבורים מסוימים עלולים לגרום לנזק חמור. הדימוי המוכר לעניין זה הוא על האיסור לצעוק "שריפה" כאשר אין שריפה באולם קולנוע הומה אדם. זכות הדיבור של הצועק אינה גוברת על זכותם של צופי הקולנוע לשבת בכיסאותיהם בבטחה, בלי לרמוס זה את זה במנוסה מבוהלת ומיותרת החוצה.
אז יש היררכיה. לפעמים גובר חופש הדיבור, לפעמים גוברת הזכות לביטחון. כך למעשה כל שני ערכים. תמיד יש היררכיה. התרבות היהודית מלמדת על היררכיה בביטוי "פיקוח נפש דוחה שבת". פיקוח נפש חשוב – שבת חשובה. כאשר יש התנגשות, פיקוח נפש גובר (אבל לא במקרה של "שפיכות דמים"). וכל ההקדמה הזאת באה כדי לדבר על אחת ההיררכיות שלנו, כישראלים, אחרי 7 באוקטובר.
באופן כללי, תמיד רצינו (רוב הישראלים) לנצח במלחמה. באופן כללי, תמיד רצינו (רוב הישראלים) לא לפגוע בחפים מפשע. באופן כללי, אנחנו מבינים שלעיתים יש מתח בין שני הרצונות האלה. דוגמה: כאשר ישראל מחליטה להתנקש בבכיר מאוד בארגון טרור, עולה השאלה בכמה חומר נפץ להשתמש. יותר חומר נפץ – והסיכוי לפגוע במטרה גדול יותר, אך גם הסיכוי לפגיעה לא מכוונת באנשים אחרים שאין לישראל עניין להרוג. פחות חומר נפץ – ויורד הסיכון לפגיעה בחפים מפשע, אבל המטרה עלולה להינצל, או לברוח.
בעבר, כבר ברחו כמה וכמה יעדים לחיסול, כמו מוחמד דף, שחמקו. במלחמה הנוכחית, נדמה שחמקו פחות. למה? אני חושב שאחת התשובות היא שישראל השתמשה ביותר חומר נפץ. הנה, ראו מה אמר שר הביטחון לשעבר יואב גלנט, כאשר תיאר לעמית סגל ויונית לוי את החיסול של חסן נסראללה בלבנון. "הביצוע הוא ביום שישי, ביום ראשון שקדם לזה מגיעים אליי הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר ואחרים, מציגים את המבצע של חיסול נסראללה, איפה הוא נמצא וכן הלאה. ואני אומר להם, 'מה סיכויי ההצלחה?', והתשובה שאני מקבל, '90%'. שאלתי אותם: 'כמה טונות חומר נפץ אתם הולכים להטיל עליו?'. הם אומרים לי '40 טונות'. אני אומר 'תלכו לחלופה של 80 טונות, תכפילו את כמות חומר הנפץ על מנת שנגיע ל־99%'".
ההחלטה הזאת משקפת היררכיה. היא משקפת את הצורך שנובע משעת החירום בוודאות גבוהה יותר של הצלחת החיסול, גם במחיר של סיכון גדול יותר לפגיעה בלא מעורבים. וזה לא נאמר בביקורת: זמנים קשים מחייבים בחירות קשות. אבל ראוי לא לחמוק מהעובדה שהיא משקפת שינוי בסנטימנט הישראלי. המתקפה הרצחנית שישראל ספגה הקשיחה את לב כולנו.
זה מתבטא גם בסקרים שאנחנו עורכים. כאשר אנחנו שואלים שאלות שיש בהן השתקפות של המתח הזה – בין הרצון לנצח, התחושה שישראל צריכה לעשות כל מה שאפשר כדי לנצח – לבין השאיפה לא לפגוע במי שלא צריכים להיפגע – אפשר לזהות שהיררכיית הערכים השתנתה. שיעור המשיבים שמטרתה של ישראל במלחמה צריכה להיות "לנצח, תוך השתדלות לא לפגוע בחפים מפשע" - צנח. הרבה ישראלים אומרים עכשיו שהמטרה היא "לנצח ולא חשוב איך". כלומר, אין צורך להשתדל לא לפגוע בחפים מפשע.
לפני שבועיים שאלנו שאלה כזאת באחד הסקרים שערכנו. ביקשנו ממשיבים ממגזרים שונים לציין אם הם מסכימים עם האמירה "חשוב שישראל תנצח במלחמה, תוך השתדלות לא לפגוע בחפים מפשע". וצריך כמובן לשים לב להבדל מתודולוגי. כאן לא הצגנו כמה אפשרויות (לנצח בכל מחיר, לנצח תוך השתדלות, להשתדל אפילו במחיר הפסד וכן הלאה). כאן הצגנו אפשרות אחת שאפשר להסכים או לא להסכים לה. כמה הסכימו? קצת יותר מ־60%.
וצריך לומר, זה סקר שכלל רק משיבים יהודים, לא כולל חרדים. בקרב הערבים התשובות לשאלה כזאת יהיו שונות מאוד. בקרב חרדים הן יהיו דומות לאלה של אנשי ימין דתיים – מה שאומר שיורידו קצת את הממוצע, כי בקרב אנשי ימין דתיים, ההיררכיה נוטה קצת יותר לכיוון של ניצחון ולא חשוב איך, וקצת פחות לכיוון של ניצחון תוך השתדלות לא לפגוע בחפים מפשע.
עכשיו נאמר שני דברים, אחד מהותי ואחד מתודולוגי. הדבר המהותי הוא זה: היררכיות של ערכים הן דבר שחשוף לשינויים, בגלל שינוי נסיבות, בגלל שינוי מצב רוח, בגלל שינוי תרבותי. לפעמים הן משתנות לזמן קצר, לפעמים לזמן ארוך. במקרה של פגיעה בלא מעורבים, ראוי לקוות שהשינוי בהיררכיה של ישראלים הוא שינוי לטווח קצר. מובן – אבל לא קבוע. אין סיבה מהותית לא להסכים לאמירה שישראל צריכה לשאוף לנצח ולהשתדל לעשות זאת בלי לפגוע בחפים מפשע. הסיבה שיש שיעור לא מבוטל של ישראלים שלא בוחרים באפשרות הזאת, היא חרדה. חלקם חרדים שכאשר נאמר להם "לנצח בלי לפגוע בחפים מפשע", הכוונה היא להתפשר על הסיכוי לניצחון, ולזה הם לא מוכנים.
כאמור, קל להבין את הסנטימנט הזה לנוכח הנסיבות שישראל נמצאת בהן, ועם זאת, חשוב לזכור שחברות נקלעות למצבים מסוכנים כאשר הן בוחרות לבטל ערכים במקום לנהל את המתח בין שני ערכים. אפשר, ולפעמים צריך, לשנות את המשקל של כל ערך בהיררכיית הערכים. אבל לא רצוי להעלים ערך, לתת לו את המשקל אפס, כאילו הוא לא קיים בכלל.
עכשיו הערה מתודולוגית (המדד קיים, בין השאר, כדי להציג נתונים בצורה גלויה ומבוארת היטב). לשאלה כיצד שואלים על ערכים יש חשיבות גדולה, ואפשר להיווכח בזה גם כאשר שואלים על ניצחון ושמירה על חיי חפים מפשע. חשבו על הדוגמה הבאה: תשובות של משיבים דתיים לשני סקרים. בסקר אחד הוצגו למשיבים כמה אפשרויות. זה סקר שבו 44% מהדתיים בחרו באפשרות של "לנצח בלי לפגוע בחפים מפשע". פחות ממחצית המשיבים.
בסקר שני הוצגה רק אפשרות אחת – אותה אפשרות, אבל בלי חלופות. או שתסכים לה, או שלא תסכים לה. לפתע, שיעור הדתיים שבחרו באפשרות הזאת הוא 65%. קפיצה משמעותית. מה קרה? שום דבר לא קרה. כך פועלים סקרים. כאשר בני אדם רואים הרבה חלופות מול העיניים, הם בוחרים את האפשרות הכי קרובה להם מבין החלופות הללו. כאשר הם רואים אפשרות אחת, וצריכים לסמן אותה או לא לסמן אותה, הם צריכים להחליט אם היא קרובה מספיק לעמדתם כדי לסמן אותה. לכאורה, זו אותה שאלה, למעשה, זו שאלה קצת אחרת.
תשאלו: נו, אז מה שיעור הדתיים בישראל שסבורים שראוי לנצח תוך השתדלות לשמור על חיי חפים מפשע? נאמר: שימו לב לסיפור שמספרות שתי התשובות יחדיו. הן מספרות לנו כמה חשוב לדתיים (וגם ללא דתיים) לנצח במלחמה. רובם אומרים שזה מה שחשוב באמת – לנצח ולא חשוב איך. ומצד שני, זה לא שרובם רוצים לפגוע בחפים מפשע. רובם מעדיפים לא לפגוע בחפים מפשע. הם רק רוצים לוודא שברור לכל, שהרצון שלהם שלא לפגוע בחפים מפשע לא מעיד על כך שהם מוכנים לוותר אפילו על קמצוץ של ניצחון לטובת שמירה על חיי חפים מפשע (מקרב העזתים).
התרעות פיקוד העורף