חוק הגיוס הוא לא באמת עוד מחלוקת, הוא מקרה מובהק של בעיה שאינה ניתנת לפתרון בדרכים הרגילות של יישוב סכסוכים או משא ומתן. או במונחים של ניהול משברים - wicked problem. זו לא בעיה פרגמטית אלא בעיה זהותית, שדרכה כל צד מגדיר מיהו, במה הוא מאמין ומהו סט הערכים שלו.
הצד הליברלי לא באמת נלחם על גיוס של עוד 5,000 אברכים, אלא על תחושת שוויון, על הריבונות של מדינת חוק. והצד החרדי לא באמת נלחם על גיוס, אלא על הזכות להגדיר לעצמו מהי מחויבות, מהי שליחות, מהו עם ישראל. המאבק אם כן אינו על מדיניות, אלא על נרטיב לאומי. לכן כל פתרון שנתפס כפשרה – בהכרח ייתפס כבגידה באחד מהנרטיבים.
כאן טמונה הבעיה האמיתית של המשא ומתן. הוא אינו מתנהל סביב עובדות, אלא סביב רגשות וזהות. לכן הפתרון אינו יכול להיות במספרים, אלא רק בשינוי כללי המשחק והבנת שורש הסכסוך. בהיבט פסיכולוגי, מדובר במה שחוקרי פסיכולוגיה חברתית מכנים "איום זהותי", כאשר קבוצה חשה שעצם קיומה התרבותי או הרוחני מאוים. בסכסוכים מעין אלה, המוח אינו מתפקד במצב פתרון בעיות רגיל אלא במצב הגנה קיומית. הוא מצוי ממש במצב הישרדות.
בחוויה של הצדדים הליברליים יש פה "אי־צדק מערכתי", תחושה שהחוקים הבסיסיים של החברה מופרים, שהחוזה החברתי נשבר. זה לא רק זעם רגשי, אלא תגובה פסיכולוגית עמוקה לפגיעה בתחושת השליטה והסדר. אחד העוגנים שלהם הוא היכולת לשים גבולות מאוד ברורים, גבולות שכלתניים שלא זזים ימינה ושמאלה כתוצאה מתחושות או רגשות, גבולות של הוגנות. אלא שמה שנתפס בעיניהם כהוגנות בסיסית, נתפס בעיני החרדים כפגיעה עמוקה בתרבות ובערכים.
הצד החרדי חווה "איום על האוטונומיה התרבותית" - הפחד שהמיעוט יאבד את הזכות להגדיר לעצמו את דרכי החיים ומערכת הערכים שלו. זו תחושה קיומית של פגיעה בעצמיות הקבוצתית. במצב הזה, המוח הקדום, זה שאחראי על הישרדות, משתלט על המוח הרציונלי. השיח הציבורי הופך למאבק של חיים ומוות, כשכל צד רואה בשני איום על עצם קיומו, ולא שותף אפשרי לשיחה.
כל צד מפעיל מנגנוני הגנה פסיכולוגיים שונים: דמוניזציה - הצד השני הופך לא רק ליריב אלא לאיום קיומי. החילונים הופכים ל"משחיתי עם", החרדים הופכים ל"טפילים". זו דרך הנפש להצדיק את ההחזקה בעמדה בלתי מתפשרת.
השלכה: כל צד מייחס לשני את הרגשות והמניעים שלו עצמו. החילונים מאמינים שהחרדים "בוחרים" להיות טפילים, והחרדים מאמינים שהחילונים "בוחרים" לרדוף אותם.
הכחשה: שני הצדדים מכחישים את הלגיטימיות הפסיכולוגית של הצד השני – החילונים מכחישים את חשיבות לימוד התורה כתרומה לחברה, והחרדים מכחישים את חשיבות השוויון כערך מוסרי. ה"הרווח הסמוי" הוא הרווח שמפיק כל צד מעצם קיום הסכסוך, לא מפתרונו. עצוב לומר זאת, אבל שני הצדדים מרוויחים מהסכסוך הזה לא מעט.
בנוסף, הסכסוך מספק משמעות וייעוד, להיות לוחם למען הזהות הלאומית, למען היהדות, למען הדמוקרטיה. זו משמעות חזקה מכל פתרון פרגמטי. לכן, כל ניסיון לפתור את הבעיה הטכנית של הגיוס, כמו תוספת תקציבית לישיבות או הקלות שונות, רק יחמיר את המצב. הוא אינו נוגע ברווח האמיתי שכל צד מפיק מהסכסוך, והוא רק יחזק את תחושת ה"בגידה" וההכחשה של הצד השני.
מדוע פשרות נתפסות כבגידה? מהיבט פסיכולוגי, כאשר זהות קבוצתית מאוימת, המוח מפעיל מה שנקרא "חשיבה קוטבית" – הכל או כלום, שחור או לבן, ניצחון או תבוסה. כל ויתור נתפס לא כפשרה הגיונית אלא כתחילת קריסה זהותית. פשרה נתפסת כמסר שהמטרה לא הייתה חשובה מספיק להילחם עליה עד הסוף. זו תחושה של בגידה בזכר אלה שכבר "הקריבו" למען המטרה.
ככל שעובר יותר זמן, הפתרון נעשה פחות חשוב מהאשמה. כל צד מתקבע בתפיסה שהוא הקורבן. לכן במקום לנסות "לפתור" את חוק הגיוס, צריך למסגר מחדש את השאלה כבחירה בין זהויות עתידיות. לא "מי צודק" במציאות הנוכחית, אלא "איזה עם ישראל אנחנו רוצים להיות בעוד 20 שנה".
זה מעביר את המוקד מהפסיכולוגיה של נקמה ושפיטה לפסיכולוגיה של חזון וספירה. במקום לשפוט מי אשם בעבר - לבחור מי אנחנו רוצים להיות בעתיד. הכלי הפסיכולוגי כאן הוא הפרדה בין האדם לבעיה – לא חרדים נגד חילונים, אלא כולנו נגד הבעיה של פילוג החברה. לא מי מתחמק משירות, אלא איך כולנו תורמים לעם. במקום להיאחז בנרטיב של העבר, עלינו לבנות נרטיב חדש של עתיד משותף.
תחשבו על שני אחים שמנהלים סכסוך מר על ירושה, אבל הסכסוך הוא לא באמת על הדירה אלא על ההכרה מי מהשניים היה הבן הטוב יותר בעיני האב. כל פתרון נדל"ני לא יפתור את תחושת ההשפלה של מי שירגיש שלא רואים אותו.
בדיוק כמו באותה משפחה, הפתרון הוא לא חלוקה טכנית של הרכוש, אלא הכרה הדדית בכבוד ובתרומה של כל אח לזכר האב. הפתרון הוא שינוי השאלה מ"מי זוכה" ל"איך כולנו מכבדים את הזכר".
גם כאן, הפתרון הוא לא בחלוקה טכנית של נטל השירות, אלא בהכרה הדדית בתרומה הייחודית של כל חלק מהעם לחזון המשותף. מ"מי משרת" ל"איך כולנו תורמים".
התרעות פיקוד העורף