עומדת על המרפסת ההיא בקרית השרון, בקומה ה-14, מסתכלת על חורשת האקליפטוסים, המוערכת יתר על המידה על ידי התושבים המקומיים, רוח נושבת בעורפי, "קריר כאן בינואר, בקומה כה גבוהה" חושבת לעצמי, וממשיכה במחשבה המכרסמת בליבי כבר תקופה "מה לעזאזל אני עושה כאן?", הצמרות הירוקות והים ברקע ביום חורפי שמשי מוזר כזה, כמו מצב רוחי, הם אוקסימורון במלוא הדרו לדפיקות הלב החרדתיות. הבית המסודר למחצה, חצי פרוק, חצי ארוז, משקף את נפשי כאילו אני עוד יכולה לברוח, לשנות את מר גורלי.
נשענת על המעקה ההוא. כבר קשה לי קצת להישען. מסתכלת על הנוף למטה, מרגישה את הבחילה מהתרגשות כאילו אני על רכבת הרים. אולי אני באמת על רכבת הרים. רכבת הרים של מישהי אחרת שכאילו חיה במקומי. מעלה קצת את מבטי ומחייכת. יש לי שם גבעה קטנה. אי שם בין החזה לחוף מבטחי הנשי, צמחה לה גבעה.
יש לי תינוק בבטן. שכה רציתי אותו, כה ייחלתי לו, אבל אני כבר מזמן לא בטוחה שהאיש שלצידי הוא האיש הנכון. מתחילה לבכות. מרגישה את מליחות דמעותיי על לחיי והשמיים, כאילו קראו מחשבותיי, מתוך הזדהות מוחלטת מתחילים להוריד ממטרים קלים על ראשי. "זה הזמן להיכנס הביתה להתחמם", חושבת לעצמי. "זה הזמן לצאת לאור, להודות שלא אוכל להמשיך במשחק הכפול". אני עמוק בתוך ארון הבושה, יודעת שזה לא נכון לי. מרגישה שהימים שלי ושל האיש ההוא לא יאריכו. יודעת בתוך תוכי שאני הולכת לגדל תינוק די לבדי.
פאסט פווארד ארבעה חודשים קדימה. השנה 2013. עילי אריה נולד. ואיתו נולדה החרדה. מספר ימים עוברים והברית מגיעה. עם חיתוך הבולבול לעילי, מגיע חיתוך עמוק בליבי. הבנה שאני לא יכולה להמשיך ככה. עוד מספר ימים עוברים ואני לא מצליחה לאכול, במקביל גם לא מצליחה להניק, וזה מעין מעגל שלא נגמר של תסכול וחרדה, שמוביל למקום המתבקש של דיכאון אחרי לידה. מושג שעד אז קראתי עליו בספרים, נגלה לנגד עיניי במלוא עצבותו. חוסר רצון לעשות משהו עם עצמי, במקביל דאגה מוטרפת לעילי, שגם לא עובר בדיקות שמיעה.
בכי בלתי נשלט, כאב לב שמורגש כל שניה ביום, אל מול סביבה שלא מפסיקה לאחל לי "מזל טוב", ואני לא מבינה מדוע.
השבועות עוברים, ההורים תומכים, אבל עם הזמן אני מבינה שרק אני יכולה לעזור לעצמי, ואין ברירה, כי תהומות השנאה העצמית כבר מרקיעים שחקים. מטפלת בנפשי המדממת, מתחילה לחזור לעצמי, למידותיי, לשמחתי.
שיפטינג לשמונה וחצי שנים קדימה. אני עומדת על המרפסת בקומה הראשונה בוואלי, בשכונה הזאת בנס ציונה, שבחיים לא דמיינתי שאחיה. ואולי זה היופי בדבר, להגשים חלומות, שלא ידעת שקיימים, או איך הם ירגישו. מרגישה קרובה לקרקע, לחוף המבטחים ולעצמי, החסון לצידי, הקורונה בחוץ, אך הביטחון בפנים, תינוקת גדלה לי בבטן. ואני יודעת שיהיה אחרת. עוד כמה חודשים עוברים ואנו הורים לשניים.
אין דיכאון. יש חשש. פתאום אני לא לבד במערכה. יש תמיכה. אני אמא אחרת. עדיין דואגת, אבל משוחררת מעט, קלילה יותר, בטוחה יותר בהורות שלי. וכשאני מרגישה פתאום רעידות בגוף שלי החסון אומר לי, עוד בבית החולים, אחרי הלידה: "אני כאן, כשתרגישי שאת צריכה לטפל בעצמך וללכת לשיחות שיחזקו אותך, נעשה הכל כדי שתרגישי הכי טוב עם עצמך". הנה סוף סוף מישהו רואה אותי.
אנחת רווחה ענקית משתחררת לאוויר.
היא כה גדולה, שהיא גורמת לי להבין, שאנחנו חייבים להגדיל את המשפחה.
עוד שנה וארבעה חודשים עוברים, אני בהריון שוב, מתרגשים וכמהים, מצפים לילד השלישי.
עוד שמונה חודשים חולפים. אנו משפחה של חמש נפשות. יהלי נולד. החשש מדיכאון אחרי לידה עדיין קיים. הפחד ליפול לתהומות העצבות בצל השמחה המתפרצת.
כשאני מרגישה קצת חלשה ופחות תפקודית החסון דוחף אותי בעליה. מאמין בי, מחייך, מרגיע, הכל פתיר.
הזמן מחזק. הזמן יוצר עומק וביטחון.
ובעיקר הידיעה קיימת, אין דבר כזה בושה, בשום דבר, לא בהורות, לא בחולשה. אין עובדה מוגמרת מזו שאמא מצוינת, היא אמא שמצוין לה, שהיא חייבת לעשות הכל כדי לפרוח, להתפתח, לגדול ולהתעצם. והיא פשוט חייבת לעשות הכל מרגע ההריון, בהמשך הלידה ועוד שנים קדימה כדי לחוש מועילה וטובה לעצמה, לעצמי.
אז סוף סוף אחרי 12 שנה, נולדה לי התובנה, שעם הקילוגרמים הבלתי נסבלים במשקל, העליתי קילוגרמים בתבונותיי על עצמי, עם עצמי. את אחוזי השומן מאמינה שאוריד עם הזמן, אך את אחוזי הבינה בזכות ההורות והאימהות אחדד עם השנים והם יישארו לעד.
התרעות פיקוד העורף