עולם ההקרבה, ההשתתפות, הערבות ההדדית והנשיאה בנטל, מול עולם הנהנתנות, כפיות הטובה, הנצלנות וחריצת הלשון. עולם שבו צעירים בריאים, שרובם בטלים ממעש משמעותי, מפגינים בסיסמה ״נמות ולא נתגייס״, בעוד צעירים בריאים אחרים נגרסים במלחמה קשה ואכזרית שניטשת עוד מעט שנתיים. הם קוברים את חבריהם, הם נפצעים קשה, הם נשרטים בנפשם, והם מקדישים את שנות חייהם היפות ביותר להגנת אלה שמפגינים נגדם.
בחרתי, כמעט באקראי, פסקה אחת מקשקושיו של הגולדקנופף הנ״ל. הנה היא, מילה במילה: ״בחוק שאנחנו רוצים לתמוך, לא יהיו סנקציות ולא יהיו יעדים, כשם שאין דבר כזה באף חוק במדינת ישראל. תגיד לי עוד חוק שיש סנקציות".
"מה אתה רוצה מהמסכנים האלה, שיש לך חרדים פה במדינה, כמה יש - 11%, 12%, 13%, 14%? מה אתה רוצה מהם? מה כל המדינה עליהם?... כל מדינת ישראל מסתכלת על ה־15% האלה? מה אתם רוצים מהם, תן להם לחיות, הם לא מפריעים להם, בסך הכל החינוך שלהם הוא חינוך, והציונים שלהם במבחנים עולים על כולם״.
אני מדבר על משפט ועל כלא. ולא רק בעניין הגיוס. מטילים עלינו סנקציות, לפעמים קשות מאוד, על הפרת חוקים. ככה זה עובד במדינה מסודרת. והצד שלנו של המדינה הזו, הוא צד מסודר. הצד שלכם, פחות. מה לכם ולסנקציות.
גולדקנופף מנסה להמעיט במספרם ובחשיבותם של החרדים. כמה הם בכלל, 14%? ובכן, גם כאן האיש תלוש מהמציאות. במספרים הכלליים זה באמת בסביבות 15%. אבל כשאתה מודד את גילי כיתה א', או כיתה ח׳, אתה מגלה שהחרדים כבר 30%. וכשאתה מציץ בטבלאות הדמוגרפיות, אתה מבין שהפור כבר נפל.
התהליך הושלם. בתוך עשור או שניים הם יהיו אחת הקבוצות הגדולות בישראל, עשור או שניים אחר כך הם כבר יהיו רוב. מעניין מי ישרת אז בצבא, מי יעבוד בהייטק, מי ימציא את מבצע הביפרים הבא.
ולסיום: ״החינוך שלהם הוא חינוך, הציונים שלהם במבחנים עולים על כולם״. כאן כבר חששתי לבריאותו של האיש. איזה מבחנים, גולדקנופף? באנגלית? במתמטיקה? בפיזיקה? במקצוע יצרני כלשהו? למרבה הצער, פרשנות גמרא אינה מוצר יצוא מבוקש. אי אפשר להתפרנס ממנה בעולם הגדול. וגם לא בעולם הקטן.
החרדים מחנכים כאן דור שלם לבורות ובערות, דלות ועוני. זה בכוונת מכוון, כי החיים האלה ימנעו מהם ליצור, לתרום, להיחשף לנעשה סביב, לחיים בעולם העכשווי. מזה בדיוק הגולדקנופפים והבבצ׳יקים חוששים. שהחרדים עלולים לתפוס ראש גדול ועצמאות. ואם זה יקרה, הם עוד עלולים להפסיק להיות חרדים.
כל המרואיינים האלה מסבירים איך נתניהו וסריסו יריב לוין שידלו את החרדים לתמוך בהפיכה המשטרית, כי היא זו שתאפשר להעביר חוק השתמטות. כן, ככה פשוט. אלמנטרי. לוין קרא לזה ״שלייקעס״. נסדר לכם שלייקעס, אמר לחרדים, נעביר את פסקת ההתגברות שלא תאפשר לבג״ץ לפסול את חוק יסוד לימוד תורה, ואז נחוקק את החוק ובא לציון גואל.
השאלה היא, מי יגן על ציון? מי יפרנס את ציון? מי יעמוד בפרץ? מי ישמור על השער? מי ימלא את הקופה? איפה השלייקעס של הלוחמים? של המילואימניקים? של משפחותיהם? ומי יממן את כל זה?
התשובה פשוטה: הפראיירים. כלומר, אנחנו. כל מי שמשרת, שלומד, שחוקר, שמייצר, שעובד, שנושא בנטל. אלא ש״אנחנו״ מתמעטים. חלק נהרגים, חלק נפצעים, חלק מתעייפים, חלק פשוט נשברים ועוזבים. אבל החגיגה נמשכת. הביזה בעיצומה. גם ברגעים אלה, בעוד השרים החרדים מתפטרים (וחלק חוזרים בהם) ממשרדיהם, הלפיתה לא שוככת. יריב לוין מועמד להחזיק את התיקים אצלו, הפקידים והמנכ״לים ממשיכים לשרת את השרים הגולים, אין חדש תחת השמש.
ובתוך כל המתואר כאן, בלב סדום ובטבורה של עמורה, אפשר למצוא גם משהו מעודד: זה לא יימשך לעד. הביזה הזו תסתיים. בבצ׳יק סיפר, בתיאור די מצמרר, איך הסבירו להם ראשי הקואליציה, כלומר נתניהו ויריב לוין, שאי אפשר לחוקק עכשיו את חוק ההשתמטות, הרחובות בוערים, הציבור מתקומם, המחאה לא תיתן, צריך עוד זמן, צריך לחכות לשעת כושר, צריך להמתין.
החוק הזה לא עבר. החוק הזה לא יעבור. זה קורה בזכותנו. בזכות הציבור המפגין, המוחה, הציוני, הפטריוטי. המחאה, היא זו שבלמה את רוב המזימות שתוארו כאן. היא זו שלא אפשרה את חוק ההשתמטות. היא זו שעמדה בפרץ. המחאה, כלומר הישראלים שאוהבים את המדינה שלהם, שלא מוכנים לוותר עליה, שלא מוכנים להמשיך לטפס במעלה ההר כשהמשא על כתפיהם הולך ומכביד, הולך וגדל. משא שעכשיו גם מאיים עליהם, בעודו עטוף בצעיף של לואי ויטון.
התרעות פיקוד העורף