הברית בין העדה הדרוזית למדינת ישראל הייתה מאז ומתמיד יוצאת דופן בנוף המזרח התיכון. עדה לא יהודית שמשרתת בצה”ל, בשיעורי גיוס גבוהים אפילו יותר מאלה שבאוכלוסייה היהודית. עדה שחלק גדול מבניה נופלים למען המדינה. זו לא ברית של אינטרסים, זו ברית גורל. מדינת ישראל נהנית מהשותפות הזו בלי להבין את עומקה. הדרוזים נתנו הרבה ודרשו מעט מאוד: רק יחס של כבוד. והכבוד הזה נשחק בשנים האחרונות – לא בגלל הציבור, אלא בגלל ההנהגה.
החובה לראות את הדרוזים כחלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי, וכשווים ללא הסתייגות, נובעת גם מהיותם מיעוט לאומי שאינו מנסה ולא ניסה מעולם לתבוע זכות להגדרה עצמית. הוא רואה את הגדרתו העצמית כחלק מהעם הישראלי. כשחוק הלאום עבר, היה רגע של שבר.
מדינת ישראל, שכוננה את עצמה על ערכי שוויון וחזון אזרחי, כתבה שחור על גבי לבן שהיהודים קודמים. היתר, נספחים. מחוקקי החוק ביקשו להבהיר לדרוזים, שלא משנה כמה דם הם ישפכו בהגנה על המולדת, היא לעולם לא תהיה שלהם כפי שהיא שלנו. זו אמירה מרושעת וגזענית, שראוי שלא הייתה באה לעולם.
מאז ועד היום, תחושת הניכור גוברת. הובטח לדרוזים “חוק שוויון משלים”, אבל זה לא קרה. לא חוקקו, לא תיקנו, רק הבטיחו. והדרוזים? ממשיכים להילחם למען המדינה הזו, ולהרגיש שהיא כבר לא נלחמת למענם. מדינה שאינה מכבדת את שותפיה, מאבדת אותם. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד את העדה הדרוזית. לא מוסרית, לא ביטחונית ולא אנושית. הברית הזו נכתבה בדם. עכשיו הזמן לכתוב אותה גם בחיים.
התרעות פיקוד העורף