“יש שתייה בפנים", ענה לי, מזיע בעצמו. “ואיתה מותר להיכנס?", שאלתי. הזוג הדביק שעמד מאחוריי (לא רק בגלל מזג האוויר, אלא גם בגלל מספר הנשיקות הצרפתיות שהחליפו לאורך כל התור) כבר התחיל לצקצק. והגבר נקב בשעה ואמר: “וואי, כבר שמונה ועשרים". הבנתי את הרמז וגם ככה אני לא אדם שיקים צעקות בשביל עשרה שקלים, וגם לא בשביל 3,000 שקל. הלכתי לכיוון פח האשפה כשהפחית בידיי ונעצרתי.
“בל תשחית", נזכרתי באיסור שאמר לי אבי בכל פעם שלא סיימתי את האוכל בצלחת. פירוש הדבר הוא אל תשליך דברים שיש בהם תועלת, זה איסור מהתורה. ברבות הימים זה היה לי לרועץ, תמיד סיימתי את האוכל מהצלחת ושילמתי על זה מחיר פיזי ונפשי עד שלמדתי לעמוד מולו ולהגיד “מספיק!", ונשבעתי לעצמי שהילדים שיהיו לי לא ישמעו את זה אף פעם, לפחות לא בהקשר הזה. אבל הפעם, רגע לפני שהפחית נזרקה אל הפח בדמי ימיה, עצרתי, הסתובבתי, וחזרתי אל המאבטח שבדק את התיקים של הזוג הדביק.
“קח", אמרתי לו. “לא, אני מצטער, לא יכול לשמור", השיב. “לא לשמור, גם ככה אני לא יכולה להיכנס עם זה, קח, תשתה, שיהיה לך פה, חם היום". הוא חייך אליי, לקח, הניח את הפחית קרוב לגדר והודה לי.
שלוש שעות לפני כן עוד הרכבתי פאזל עם בתי; הצלחנו לעלות מ־50 חלקים ל־75, ושמחתי על זה כל כך. אחר כך מילאתי לה אמבטיה, זרקתי לה צעצועים בפנים, והיא שהתה בה רבע שעה, מקלחת את הבובות שלה ומדברת איתן. החלטתי שהיום אפנק אותה עד הסוף, הבאתי אל האמבטיה פרעצל חם, מקושקשת וירקות. “רוצה שאמא תאכיל אותך באמבטיה? כמו כשהיית קטנה?", שאלתי. היא נעתרה לי בשמחה.
ואז, פתאום, באמצע הביס השלישי או הרביעי, נחה עליי תוגה כזו, עצבות לא מעיקה, גם לא מתוקה, משהו באמצע. חשבתי לעצמי שאני פועלת על אוטומט: בבוקר אני עובדת, מנסה לסיים את הרומן שלי, שעליו אני שוקדת כבר יותר מדי זמן ביחס לספרים האחרים שהוצאתי, משלמת חשבונות, מבשלת, ואת כל שאר הדברים שכולנו עושים. אבל בשביל הנפש כמעט ואין כלום, אני לא מוצאת את הכוחות הנפשיים לצאת לדייט, למסיבה או אפילו לטוס לחו"ל לבדי, הדבר שאותו אני אוהבת יותר מכל.
בשבע וקצת, כשגפן שכבה במיטתה וכשסיימנו לקרוא סיפור. הלכתי כהרגלי אל הסלון, אבל הפעם, במקום להדליק את הטלוויזיה, נכנסתי לקבוצת הופעות בפייסבוק, חיפשתי משהו קרוב לחריש. ככל שהדבר ייתכן. אני לא מאמינה במקריות, מה שצריך לקרות - קורה.
ירדתי לתגובות, ובאמת מישהי מכרה כרטיס במקום מרכזי מאוד, ב־250 שקל. כן, זה לא זול, ובכל זאת, כתבתי לה “היי, הכרטיס עדיין זמין?". היא ענתה לי מיד: “כן".
חיכיתי לגזר הדין, הנחתי שתבקש 300 או 400 שקל עליו. “תעבירי לי 150 שקל בביט והוא שלך". חשבתי שהייתה לה טעות הקלדה. “זה מעט לשורה השלישית, את בטוחה?", שאלתי.
“הוא עלה לי כפול, אבל אני מתה על הכתיבה שלך", השיבה, וחייכתי. מזל שלא פתחתי לרחמים המעכבים ההם. העברתי לה את הכסף, הבייביסיטר הגיעה, ומה שלא אופייני לי - התלבשתי יפה מבלי להתקלח לפני. לא היה לי זמן, וגם ככה ידעתי שבגלל החום והדוחק, כשאשוב הביתה אתקלח שעה ארוכה.
הכל הסתדר לי, נכנסתי אל הרכב ולחצתי פליי בספוטיפיי על שירי הכבש השישה עשר, אני מניחה שגם אתם עושים את זה לפני הופעות, משננים את השירים. הגעתי אל המופע, מצאתי חניה בקלות, למרות שהמקום היה גדוש אנשים. ואחרי תקרית הזירו ההיא עם המאבטח נכנסתי פנימה, ובדקות שנותרו רכשתי נאצ'וס ובירה.
אבל מה? בכניסה לשער 1 עצר אותי עוד מאבטח, ואמר: “תסיימי את הבירה בחוץ". “אתה צוחק עליי?", שאלתי, “אז למה אתם מוכרים?". “אפשר לשתות ברחבה, לא במופע".
לקחתי שלוק גדול וזרקתי את הבירה כמו שהיא לזבל. זה הזמן לכתוב שזה לא הוגן. אני מבינה שאסור להכניס אוכל ושתייה, אבל אל תמכרו שליש בירה ב־35 שקל כמו אחרוני החזירים ואז תסרבו להכניס אותה פנימה. זה גזל. גם על זה יש איסור מהתורה, שכחתי את הפסוק.
עם זאת, הגזל היה שווה, בדרכו. כל כך הרבה זמן לא ראיתי הופעה מגבשת כזאת, אסקפיסטית, מאחדת. ריגשו אותי במיוחד מחיאות הכפיים ליהודית, שנמשכו דקות ארוכות, היא עמדה על הבמה וזהרה. בה בעת צחקתי מגידי גוב, שעשה אליה פרצופי קנאה מכוונים, הוא אחד בדורו. דיוויד ברוזה פרט על הגיטרה במקצועיות, והחזיק את כל המופע, הוא היה הרוח הצעירה והחיה שם. “יא אללה", לחשה זו שלידי לחברתה, “איך דפנה ארמוני ויתרה על האיש הזה?". צחקתי.
יוני רכטר היה כמו האב הרוחני של כל הדבר הזה, יהונתן גפן כתב את הכבש השישה עשר בכמה ימים ספורים בפריז היפה, ובכמה ימים ספורים, במקום אחר, הלחין את זה רכטר. קיסריה של הערב ההוא הייתה כמו גן ילדים של מבוגרים, אלפי אנשים שרו “זה לא כל כך נעים לראות גן סגור", וצחקו מהסיפור על האיש הירוק, וצעקו יחד את “מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני", ובפרט את השורה: “ילד, של מי אתה, מה אתה עושה פה, למה אתה לא בגן, מתי תסתפר כבר?".
והיו גם קטעים מרגשים, ודיברנו על אלה שנמצאים במנהרות עזה כבר יותר מדי ימים, וגם על החיילים שלנו הם שרו, ובזמן ההוא כולם בכו, פנסי מכשירי הסלולרי הופעלו והעצב ההוא, הפעם לא מתוק, אלא רע ומר, נכנס ללבבות כולנו ושבר אותם בפעם המי יודע כמה.
שיר אחד לפני ההדרן, ביקשתי מהקב"ט לצאת כי אני חד־הורית, והבייביסיטר קוראת לי דחוף. חצי מהמשפט נכון, החצי השני הוא הישראלי המכוער. אבל ידעתי שאם אמתין בפקקים, אלה יהיו עוד שעתיים בייביסיטר ובבוקר אהיה מותשת. הוא אישר לי לצאת, והתקדמתי במהירות לכיוון היציאה, שומעת ברקע את “סיגליות" של ברוזה.
ביציאה הרגשתי קצת רעב, הבטתי על דוכן הנקניקיות והחלטתי שאני לגזל הזה לא נותנת יד בשום אופן, אחרי חצי דקה, שבתי על עקבותיי, רכשתי לי נקניקייה בלחמנייה, עוד פחית זירו וביקשתי שיארזו לי לדרך. השומר הביט בי מחייך. “הפעם אתה לא לוקח לי", אמרתי לו והלכתי משם.
בבוקר שאחרי, אני וגפן החלטנו לצעוד לגן ברגל, בדרך, השמעתי לה חצאי שירים מהכבש השישה עשר. בדרך לא דרך, שהפתיעה גם אותי, היא הכירה את רובם. פעם בהמון שנים נכתב דבר כזה, וגם בלי שנהיה חוט מקשר או מתווכים, זה מגיע ויגיע לכל ילד שגדל על האדמה המשונה הזאת במדינה הקטנה הזאת.
התרעות פיקוד העורף