כבר זמן שאני מרגישה כאילו לקחו ממני את המילים. ועד כמה שזה משפט שנשמע מוזר מפיה של מי שכותבת כאן בכל שבוע, האמת היא שרק כשהבלוק הזה השתחרר לו ממש לפני כמה ימים, הבנתי עד כמה הוא היה נוכח ומשמעותי.
לא קל לקחת ממני את המילים כל כך בקלות, ואם זה כבר קרה ואני צריכה לשים את האצבע על הנסיבות, אני מניחה שזה רצף של אירועים אינטנסיביים מכל קצוות מנעד הרגשות בחיים, בין הלאומי לאישי, מהכאוס שבחוץ ועד השמחה וההתרגשות שבפנים. ובכל פעם כשכד הרגש היה עולה על גדותיו והייתי מתיישבת מול המחשב בניסיון לפרוק את המתרחש בדרך היחידה שאני יודעת לעשות מאז ומעולם - מילים - משהו בי היה נתקע. המילים אומנם היו יוצאות, מנוסחות יפה כמו מנוע בינה מלאכותית שיודע לחבר היטב משפט עם משמעות, אבל הנפש שלי לא ממש הייתה שם. אני מניחה שהרגשתי שהיו רגעים שבהם המציאות הייתה גדולה מכל מילה עוצמתית שהיא בשפה העברית, שכל ניסוח של תחושה או של רגש בצורה פיוטית ככל שתהיה, לא יצליח באמת לתאר את כל מה שאני חשה ברגע נתון.
ובמהלך אותם שבועות, יצא שגם ליוויתי כותבים אחרים. וכשהייתי קוראת את תרגילי הכתיבה שלהם שנכתבו בהתרגשות קסומה של התחלות חדשות, הרגשתי שהם לפעמים כותבים גם קצת בשבילי. מייצרים לי רגשות על נייר, מזכירים לי את תחושת ההתעלות כשהמילים שבלב מצליחות לקבל צורה וסאבטקסט שאינם שורת קוד. טקסט טוב הוא בסופו של דבר טקסט שבור, קצת שרוט, לא תמיד מהודק עד הסוף. אני תמיד אוהבת לחפש בטקסטים כאלה את המילים שבורחות, כמו קול שנשבר פתאום. ואני, שבאתי בכלל ללמד, פתאום גיליתי שהם אלה שלימדו אותי מחדש לחבר אות לאות, ולהצליח לכתוב אמיתי ולא מסביב, לבטא מחדש את הדיסוננס הזה בין האימה והדריכות והכאוס שבחוץ ובין כל מה שאני מרגישה עם האהבה החדשה שנכנסה לחיי. שני רגשות משני קצוות שהגיעו בבת אחת ושעוד לא למדתי לגמרי לווסת. להרגיש מבלי להיות מוצפת, כי כמו שלוקח זמן להכיל את הרע צריך ללמוד גם להכיל את הטוב.
יש שתי דרכים להתמודד עם מצבי קיצון: אחת היא לפתח מעין עמידות, עד שנדמה ששום דבר לא יכול להפתיע אותנו יותר, והשנייה היא להרגיש משהו, ולו הקטן ביותר, רק כשהכל כבר עולה על גדותיו. אני מניחה שהמחיר הרגשי שאנחנו משלמים על יכולת ההישרדות הנפשית הזאת הוא גם ביכולת הכלת הטוב: כשהכל גדול וקיצוני, קל לשכוח שכמעט תמיד האושר טמון בפרטים הקטנים. ברגעים השוליים לכאורה של החיים. בפשטות של סתם לשבת ביחד מול הטלוויזיה כל הסוף שבוע כי חם מדי לצאת, להחזיק ידיים, לישון עד מאוחר, לפתוח טלוויזיה ולראות שלא ביטלו את התוכניות הקבועות בשביל "משדר מיוחד", לצפות במלחמות של אחרים - או סתם לחכות לעוד פרק לא דרמטי במיוחד של "רוקדים עם כוכבים", כי ריקודים הם דבר אסתטי ויפה ולמה אי אפשר ליהנות מזה בלי דרמה ובלי המתח בשיאו. באמת שלא אכפת לי מי נמצא בתוך הבובה, ולא אכפת לי מי יודח. אני, כמו כולם, רוצה לחזור ולהרגיש רגשות סטנדרטיים של אמצע ואני רוצה סוף־סוף להתרווח בכורסה ולהתמקד עכשיו רק בחיים עצמם.
וזה אולי הגעגוע הכי גדול שלפעמים יש לי לשגרה. למילים פשוטות שמתארות חיים רגילים. לימים שמצד אחד לא קורה בהם יותר מדי, ומנגד אפשר לחזור ולהרגיש בהם את מה שבאמת חשוב: אהבה, משפחה, חברים. התקווה הכי גדולה שלי עכשיו היא לא שיקרה משהו יוצא דופן, אלא שפשוט יקרה פחות. שהעולם יירגע לרגע, שהשקט לא ייראה חשוד. ושלא אצטרך לצאת למסע אצל אחרים כדי למצוא מילים, כי הן פשוט יצאו ממני בקלות כמו שקרה מאז ומעולם.
התרעות פיקוד העורף