רק לימים, משהוקמו מושבות הביל"ויים על ידי יהודים אשכנזים, העתיקו בני המשפחה את מושבם לרחובות, ושם היו לפרדסנים ולימים גם לבעלי קו דילג'נסים בציר רחובות־ירושלים. מצד אביה, אברהם אביעזר, שורשיה של אמי בארץ ישראל עתיקים עוד יותר: אברהם היה נכדו של בן משפחת אביעזר שנישא לבת משפחת שלוש שעלתה ממרוקו (עוד לפני בני משפחתה שהיו ממקימי נווה צדק).
שלושה בנים הביאו לעולם הוריי, רבקה ומנחם קיפניס (שנפטר במפתיע בשנת 2010, בהיותו בן 85). אני הצעיר שבהם, בהפרש ניכר מאחיי הבוגרים ואטרקציה לזמן לידתי (1969): אמא בת יותר מ־40, מראה די שכיח בימינו שהיה אז נדיר. אמא, גננת רוב שנותיה, פרשה עת נשאה אותי ברחמה - ושבה לעבוד רק כשכבר הייתי בחטיבת הביניים. בזכותה אין כמעט שיר ילדים שאיני מכיר את מילותיו על פה.
ב־15 השנים האחרונות לחייה היא גרה בדירת שני חדרים בבית דיור מוגן. הבישולים שהוציאו את תהילתה למרחוק הצטמצמו לטוסטים שבהם האביסה את נכדיה וניניה, שזכו מלבד המזון גם למופע שכלל דקלומים כ"ארנבת ארנבת, עצובה את יושבת" או "כלבלב קטן, שובב־שובב, חטף הכובע ליואב", ועוד שירים וסיפורים שאיש מלבדה כבר לא זכר.
למרות רמת חיים טובה, היא מעולם לא שכחה את התקופות שבהן חיה משפחתה בעוני, אחרי שאביה חלה ונאלץ להפסיק לעבוד. כילד בבית הספר היסודי הוכרחתי להזמין לביתנו ילדים מהמעון ל"טעוני טיפוח", שבעולמם האכזרי של הילדים היו הכי לא מקובלים בכיתה.
היא הייתה חיית אקטואליה עד שהלכה והתחרשה. לכמה הפגנות נגד המהפכה המשפטית עוד הספיקה לצאת, חמושה בדגל ישראל וכיסא מפלסטיק - הישג לא רע למי שהשתתפה כנערה בהפגנות נגד "הספר הלבן". אך עם פרוץ המלחמה התנתקה מהטלוויזיה: מראות 7 באוקטובר היו כנראה קשים לעיכול למי שזיכרונות ילדותה מגיעים עד מעשי הרצח של ימי המרד הערבי, בשלהי שנות ה־30 של המאה הקודמת.
ככל שהתנתקה מהאקטואליה (תודה לאל, היא לא הייתה עומדת במה שמעוללת ממשלת ישראל לארצה), היא הלכה ושקעה בזיכרונות, מערבבת בין דמיון למציאות. השיחות איתה הלכו והתקצרו, נסבו סביב שלושה־ארבעה נושאים שחזרו על עצמם בכל כמה משפטים, ועם אובדן מוחלט של שרידי השמיעה עברה התקשורת ללוח מחיק. למרות הנסיגה הקוגניטיבית, מצבה הפיזי נותר מצוין.
במוצאי החג השני של פסח, כחודש לאחר שחגגנו לה יום הולדת 96, היא מעדה ושברה את עצם הירך. לכולנו היה ברור מה משמעותה המעשית של הפציעה, שאינה קלה אף לצעירים ממנה, אך למישהי בגילה כמוה כגזר דין מוות. ביקרנו אצלה בתורים מדי יום, אבל אמא לא משכה את הסוף יותר מדי. להפך: היא ניסתה להחיש אותו כשסירבה לאכול כל דבר מזון (מלבד "טילון" אחד ליום, שאותו כרסמה בהנאה גדולה עד יומה האחרון). אלה דברי ימיה. היי שלום, אמא יקרה לי.
התרעות פיקוד העורף