התוצאות? ציון לשבח לנו: רוב הישראלים עומדים איתן יפה מאוד מול מתקפת מיליארד הדולר הזו. על פי כל הבדיקות זה לא הזיז אף אחד מדעתו. ההפך, נראה שהיו די הרבה מתפכחים. כאמור: בתקשורת הישראלית והעולמית לא ראיתי מספיק על כך, לפחות לא בימים הראשונים, אבל הרשת הייתה מלאה בהברקות. למשל: על פי הרחפן של ערוץ 13 הגיעו להפגנה בקפלן כמיליארד דולר. (בתודה לדיאנה, המכונה גם דיאנוש).
אני מסביר להם שאני לא יכול להישאר באיטליה כי יש לי עבודה. הם לא משתכנעים. אני אומר להם: גם באיטליה הייתה מלחמה איומה, בתקופת מלחמת העולם השנייה. הם עונים: אבל כל מי שיכול היה להתרחק מההפצצות עשה זאת. אני אומר להם שזו תהיה בגידה לנטוש את הארץ. הם אומרים לי, לא ביקשנו שתנטוש, רק תישאר פה עד שהמצב יירגע. הם ממש מתחננים שלא אשוב לישראל.
הארוחה הייתה נעימה ונמשכה שעות, דיברנו גם על דברים אחרים. אני עושה הפסקה ומספר לכם את אחד מנושאי השיחה: אביה של ידידה שלנו כאן, שהייתה גם היא סביב השולחן, נפטר לאחרונה. הוא היה בן 100. הוא איננו בן ה־100 היחיד שהכרנו בעיירה שלנו. זה די נפוץ. יש לנו חבר בעיירה סמוכה שהוא בן 92, ואחותו נפטרה בת 104 ואחיו נפטר בגיל 102. את האח הזה ראיתי נוסע באופניים בעיירתו מלאת העליות כשהוא היה בן 98.
זאת אומרת שהעובדה שאביה של הידידה שלנו נפטר בן 100 איננה החדשות ונושא השיחה העיקרי. נושא השיחה הוא העובדה שהוא נפטר בדיוק רבע שעה אחרי שהוא הגיע לגיל 100. באותו יום בחצות הוא שכב במיטתו בביתו, עדיין חי. רבע שעה אחרי חצות ירד המלאך הממונה על עניינים כאלה ולקח אותו. כולנו אנשים מודרניים ונזהרים שלא לדבר על נס או על קדוש, אבל זה באוויר.
שנה לפני כן הוא עוד השקה לפעמים את הגינה שלנו בבית הקטן שלנו באיטליה. כאשר אותם חברים שלי ראו שהקיץ לוהט מדי ורצו לסייע לשיחים בגינתי לעבור את החום, והם עצמם היו עסוקים, הוא הלך להשקות עם צינור. הוא נולד ב־24 במאי 1925. בחצות, כאשר חל התאריך 24 במאי 2025, הוא היה בן 100. בדיוק 15 דקות אחרי כן הוא נפטר.
השיחה גולשת לכאן, לשם, עוד סיפורים עולים, אבל גם כשהארוחה מסתיימת, הקינוח לוקק, וכולנו בדרך למכוניות הם מתחננים, ממש תובעים, כמעט רבים איתנו: אל תחזרו לישראל. תישארו כאן, עד שיהיה יותר שקט. כל העניין מתחיל להיראות לי מזימה, הם כנראה רוצים שגם אני אחיה עד גיל 100.
חברה טובה, שמה פאולה, מחבקת את אשתי ואומרת: “אנחנו דואגים לכם". רותי אומרת לה: “המצב תמיד היה כזה. כשהייתי בת פחות משנתיים, בעת מלחמת השחרור, פינו אותי בלילה עם כל הילדים הקטנים מקיבוץ עין גב שבו נולדתי. העבירו אותנו בסירות על הכנרת ופיזרו את ילדי עין גב במקומות אחרים, בלי ההורים שנשארו בקיבוץ להילחם. אני, כתינוקת בת שנתיים, הייתי אצל משפחה בחיפה. אנחנו רגילים למצב הזה".
התשובה לא משכנעת אותם, אז מה? הטענה שלהם שהפעם המצב רציני היא טענה נכונה. הם יודעים הכל. להפתעתי הם יודעים על המצב בישראל יותר מאשר חשבתי. הם אינם יהודים ולא מכירים יהודים אחרים חוץ מאיתנו, אבל הם יורים בנו עובדות על כל טיל שנפל, יודעים על החטופים, על משפחת ביבס. האם ושני הבנים מוכרים להם היטב והם מעורים בפרטים מעוררי הזוועה עליהם. הם חוששים לנו. הם אומרים: יש לכם כאן בית. מה חסר לכם פה? תישארו כאן עוד קצת.
לך תסביר להם בהיגיון שדבר הגיוני כזה איננו הגיוני. נחַתִּי בישראל ביום שלישי השבוע לפנות בוקר. הלכתי לישון בחמש בבוקר. שעה אחרי כן העירה אותי אזעקה כי ירו עליי טיל בליסטי מתימן.
התרעות פיקוד העורף