מעבר לנוסטלגיה, שהיא החשודה המיידית בזמן ביקור בבית ילדות, בבלוקים יש דבר שאיני מזהה בשכונות החדשות שנבנות ובפרויקטים היומרניים, כלומר התכווננות לאדם ולחיי קהילה מגוונת: שלט שמזכיר לשמור על שקט בין 2 ל־4 ומבקש להימנע מרכיבה על אופניים וגלישה בסקייטים. רק אלוהים יודע כמה פעמים שמענו את השכנה צועקת שאנחנו מקלקלות את ה־PVC היקר, ולכי תסבירי לה שאת בכלל יודעת להחליק בקושי על סקייט אחד ואפילו בגומי צריך לעשות לי אן־דה־טרואה.
לכל כניסה יש חדר אופניים ועגלות פתוח לרווחה. ממה שהיה חדר הילדות שלי נשקפים עכשיו בתים צפופים. פעם היה שם שדה ירוק עם מערות וצבאים. השדה היה מגרש המשחקים שלנו. הוותיקים בשכונה שחוגגת קצת יותר ממאה שנה להיווסדה מספרים שבשכונה היו משובצים בית קולנוע, בית קפה ופנסיון לפצועי המלחמות. מאיר אריאל ויורם קניוק כתבו עליו. נדל"ניסטים שמו עין על הקרקע שעליה הוקמו במגמה להחליף אותם במגדלי ענק.
אלו היו מוקדי מפגש שתרמו להתפתחות תחושת קהילתיות ולזהות השכונתית. היו כמובן מחלוקות שהגיעו לדיונים משפטיים או פניות לעירייה כי כנראה אי אפשר בלי, אבל מה שעמד לנגד עיני גופי התכנון היה יצירת תחושת ביטחון וערבות הדדית. ממחקרה של ד"ר אתקין אני למדה שפעם בנו שכונה כדי שיחיו בה אנשים. הסתובבו ברחוב, דיברו עם הדיירים, חשבו על בית ספר, על גינה, על הדרך הביתה מהאוטובוס.
היום מתכננים “פרויקט". מדברים על זכויות בנייה, תמהיל דירות וכדאיות. הקצב מוכתב משיקולי שיווק ואני לא משוכנעת שהקשר האנושי הוא עדיין חלק משיקולי התכנון. יש סיכוי לא רע שעכשיו יקומו מומחיות ומומחים מטעם עצמם להתחדשות עירונית ויגידו שהנה, זה בדיוק מה שהם עושים תחת ההגדרה “עירוב שימושים".
מגורים, מסחר, תעסוקה, מוסדות ציבור ופנאי באותו מתחם. זו שפה שנולדה בוועדות תכנון ובמצגות של יזמים ובפועל מה שצומח פה הוא בעיקר ניכור. נדמה לי שהקהילתיות מתמקדת בעיקר בקניות או בבתי קפה כשכל אחד ואחת לעצמם. ישראל הפכה לגטאות־גטאות והפסיפס החברתי הפך לטפט אחיד. ואולי זו רק נוסטלגיה.
התרעות פיקוד העורף