טומנים את הראש בחול: העולם הגיש לישראל את החשבון וזה קצה הקרחון | אבי בניהו

בינתיים נתניהו מאבד תמיכה בממשלתו מצד החרדים, ואנחנו מאבדים עוד ועוד לוחמים שפועלים במלחמה שאף פעם לא די לה, במציאות שבה עזה הפכה לווייטנאם, חמאס לארגון גרילה, ולוחמינו לברווזים במטווח. שיירת הנופלים מתארכת, כותל השמות מתרחב, מספר הפצועים גדל, וכך גם הנפשות הרכות של בני ה־18 שלא עומדים בעומס ושולחים יד בנפשם.

לפנינו מחזה סוריאליסטי, חסר תקדים ומדכא: לאחר שנזרקו כאן שר ביטחון ורמטכ"ל שלא קידמו חוק השתמטות ולא שיתפו עימו פעולה (מעבר לאחריותם ל־7 באוקטובר), מחליף כעת נתניהו את יו"ר ועדת החוץ והביטחון לכזה שיהיה יותר "גמיש" עם החרדים - שלא נותנים את דמם, אבל נותנים את תמיכתם להישרדות השלטון.

גם רא"ל אייל זמיר הפך ליעד לחיצי הפוליטיקאים, כשהשבוע השתלח בו ח"כ עמית הלוי בפראות, בדברי שקר והבל, וטען כי הרמטכ"ל לא רוצה לנצח את חמאס, שהוא מטיף זאת לפקודיו - "שצבאות זרים בזים לצה"ל", ושהצבא מכשיל את ביטחון ישראל.

כששמעתי אותו בגלי צה"ל משלח ברמטכ"ל ובצה"ל חיצי תרעלה, כאילו ש"נבחר הציבור" הזה לא מכיר את אחריותם של ראש הממשלה ושל שר הביטחון, וכאילו שנעלם ממנו שצה"ל כפוף להנחיות הדרג המדיני, כעסתי על עצמי שאינני דובר צה"ל. אני יודע מה וכיצד הייתי משיב לו.

יום קודם לכן שמעתי בריאיון לפודקאסט אמריקאי הזוי משהו, את ראש הממשלה נתניהו מלקק לדונלד טראמפ, למקדונלד'ס, לרעייתו שרה ולילדיו. היו בריאיון הזה לא מעט הגזמות ו"חצאי אמיתות" (אני לא בצלאל סמוטריץ' ולא אגיד על ראש ממשלה "שקרן בן שקרן"). למשל, נתניהו אמר שכאשר נבחר לראש הממשלה הוא פתח את השוק הישראלי, ואז באו מקדונלד'ס ואחרים לארץ. אבל מקדונלד'ס החלה לפעול בישראל כבר בשנת 1993 – שלוש שנים לפני שנבחר לראשונה.

חייכתי, אבל כששמעתי אותו מצהיר בפני שני המראיינים באתר הפודקאסט החצי מטורלל הזה, ש"אנחנו בדיוק חוקרים כעת מדוע לא עלו לאוויר מסוקי התקיפה בבוקר 7 באוקטובר", רתחתי. מי חוקר? מתי חוקרים? הרי נתניהו הוא ראש וראשון המתנגדים לוועדת חקירה, אבל לשפוך רעל על חיל האוויר בתקשורת האמריקאית הוא יודע. אותו חיל האוויר ואותם הטייסים שרק אתמול שיבח אותם על המבצע הנועז באיראן. מברך בעברית ומטיל רפש באנגלית.

אחרי חיל האוויר והרמטכ"ל זמיר, "היעד" הבא הוא כנראה ראש אכ"א האלוף דדו בר כליפא, שהוא גם "הפוקד" מטעם צה"ל, המוציא את צווי הגיוס למיועדים לגיוס, לרבות החרדים, והוא גם האמון על המשטרה הצבאית, שתתחיל בקרוב באכיפה ובמיצוי החוק.

וכך יום רודף יום, ולילה רודף לילה, רבבות אבות ואמהות לא נרדמים בלילות וחוששים מנקישה בדלת, מערך המילואים עומד לקרוס מעומס, מערך הסדיר שחוק עד דק – וחברי הכנסת יוצאים לפגרה כדי לנוח ולהתכונן לבחירות. האמהות לא, גם לא הלוחמים והמפקדים, גם לא הקברנים. "נבחרי הציבור" שלנו הם בדרך כלל ההפך המוחלט מהציבור שמשרת, שנותן, שמקריב, שקורס, שנאבק תחת נטל השירות ויוקר המחיה. כשאלו מסתכלים למעלה אל נבחריהם, הם מעדיפים לטמון את הראש בחול, ושם הייאוש נעשה הרבה יותר נוח.

אני אדם אופטימי. למרות הכל אני מקווה ומאמין שהסיוט הזה זמני, שאסור לומר נואש, שצריך לשרת, לתת, וגם לדרוש ולהיאבק. אני מאמין שבסוף הצדק ינצח, וכך גם ההיגיון והאנשים הטובים הרבים, הנוער ואנשי המילואים והמשפחות השכולות שדורשות תשובות.

שהאור ינצח את החושך, ושנדע לייצר בריתות בתוכנו ושנתגבר. אין לנו שום ברירה אחרת. אלו הם ימים קריטיים לישראל, לעתידה, לביטחונה ולצביונה. השבועות הקרובים יבהירו לאן פנינו – מתי ייערכו הבחירות, ואם אנחנו לקראת החזרת החטופים, שיקום ותקומה. או שלא. ואז מרה תהא אחריתנו.

ככל שהתקשורת הישראלית תירתע מלהביא את המראות והקולות מעזה, ככל שננעל את הדלתות והחלונות מפני התמונות הקשות, כך נפגוש אותם באופן אחר. לא יהיה אפשר לברוח מזה. כי אם יסבירו לנו שיש שפע ברצועה, וישדרו פה ושם צילומים מלפני שנה של שני חמאסניקים שמנמנים זוללים ענבים במנהרה, כך ההפתעה שלנו תהיה גדולה יותר כשיוגש החשבון.

כשצה"ל מודיע רשמית שהוא שולט ב־75% משטח הרצועה, המשמעות היא שבעולם מבינים שהוא נושא באחריות ל־75% מהאזרחים ברצועה. כששרים דורשים לעצור את הסיוע ההומניטרי, הדברים בעולם נתפסים כלשונם מבלי להבין שזו קריצה לבייס בישראל - והתמונות קשות. רואים אותן בעולם. פחות אצלנו.

החשבון מתחיל להיות מוגש, בינתיים במנות קטנות. בחו"ל. זה מתעצם והולך ככל שחזית ההסברה שלנו מוזנחת בצורה פושעת. והפעם זו לא רק האנטישמיות הרגילה, שהולכת וגואה בעולם, ושבה אנחנו כבר מורגלים. זו מחאה לא נגד יהודים בהכרח, אלא נגד מדינת ישראל והציונות.

זה הולך ומתרחב. ביוון אוניית קרוז ישראלית נמנעה מלעגון ולהוריד ישראלים לטיול באי היווני סירוס, כיוון שמאות מפגינים המתינו להם בחוף עם שלטים נגד ישראל. כמו כן, באתונה התנכלו לישראלים ולבתי עסק שבבעלותם, בספרד הורדו מהמטוס 50 בני נוער יהודים ששרו בעברית, במולדובה נערכו הפגנות בעת ביקור שר החוץ גדעון סער, ברזיל מצטרפת לתלונה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי ועוד. בכל אלה צריך להילחם בחומרה. במדיניות נכונה ובהסברה ראויה. אנחנו כעת לא שם, בעוד האנטישמיות - עם האפליקציות החדשות שלה - מרימה ראש בעולם.

מה עושים? קודם כל מבינים ומפנימים את המצב. שנית, נזהרים וקשובים לאזהרות, מצטיידים במספרי חירום בחו"ל - ובעיקר לא טומנים את הראש בחול. וחוץ מזה, ישראל היא כנראה המקום הבטוח ביותר לישראלים בעולם. לכן יש צורך בתוכנית חירום של המדינה ושל המוסדות הלאומיים לעידוד עלייה וקליטה של מאות אלפי עולים. אבל אצלנו עסוקים כעת בדברים חשובים בהרבה: הישרדות פוליטית, חוק השתמטות והשתלטות על התקשורת.

אהבתי מאוד את מתיישבי גוש קטיף, ביקרתי אותם לא מעט כשהייתי יועץ של שר הביטחון יצחק מרדכי, ועוד קודם לכן כראש ענף בדובר צה"ל וככתב צבאי. ראיתי בהם חלוצים עם סנדלים תנ"כיים, מפריחי שממה ומדבר, ומי שמגדלים את עגבניות השרי הטובות והטעימות בעולם, שהיו מוגשות ככיבוד מרכזי בלשכתו של ראש המועצה האזורית. ראיתי בהם שליחים של תנועת העבודה, של רבין, פרס ויגאל אלון – לאו דווקא של אריק שרון והרב לוינגר.

בימים של טרום ביצוע ההתנתקות סברתי (לעצמי בלבד, כאיש צבא עם קצת ניסיון מלשכות ראש הממשלה ושר הביטחון), שאם ראש הממשלה שרון יפרוס את התהליך לרב־שנתי ויפנה תחילה רק את נצרים וכפר דרום, כמעין פיילוט ומבחן לצד השני (אז הרש"פ) ולעצמנו, כך הוא ישיג את מלוא האפקט המדיני, הפוליטי, התקשורתי והבינלאומי, ויצמצם את הסיכון למצב של "ניסוי וטעייה".

הכרתי יחסית טוב את האירוע, לאחר שכמה שנים קודם לכן הייתי חבר במשלחת הישראלית לשיחות עם אש"ף על "עזה ויריחו תחילה" בראשות סגן הרמטכ"ל דאז אמנון ליפקין־שחק ז"ל. אבל שרון החליט אחרת, היה נחוש, החליף רמטכ"ל, ראש שב"כ ומפכ"ל, נערך פוליטית עם מפלגת קדימה שהקים עם שמעון פרס, וביצע באבחה אחת את ההחלטה הדרמטית, שבה ראה אינטרסים לאומיים וביטחוניים חיוניים.

אני בספק אם מישהו אחר חוץ מאריק שרון ז"ל היה יכול לקבל החלטה שכזו וליישמה. לכו איתי רגע ותבינו שמדינת ישראל עד לרגע זה, לא החזירה שעל אחד של אדמה, שלא בהובלתו או בהסכמתו של אריק שרון. כך בהחזרת חצי האי סיני ופינוי שדות התעופה ושדות הנפט; כך בפינוי ובהרס של העיר ימית והיישובים בחבל ימית - סיני, אופירה, נביעות ודי זהב; כך כמה שנים אחר כך בפינוי טאבה; כך בפסגת וואי בשנת 1998, לאחר שנתניהו הדיח את דוד לוי ומינה לשר החוץ את אריק שרון, כדי שיתמודד ויסייע בנסיגות ופינויים; כך בהסכמים עם ירדן בצופר ובנהריים; וכך בהתנתקות מרצועת עזה.

סיכמתי שאני מצפה שאת "הדרמה האנושית" תכסה גלי צה"ל ב"גרון ניחר, בשפתיים קפוצות ובעין דומעת" (כך בדיוק התנסחתי). קבעתי שזה לא קשור לפוליטיקה, אלא לכבוד לחלוצים שנשלחו על ידי ישראל להתיישבות, ושחלקם נעקרים מבתיהם בפעם השנייה בחייהם, לאחר שנעקרו מיישובי חבל ימית שנים קודם לכן. וכך אכן היה. גלי צה"ל הפכה אז לכתובת למתנגדי ההתנתקות בליכוד ולמתיישבים המיוסרים והכואבים.

בתוך ימי ההתנתקות, כשהגוש כבר היה "אזור צבאי סגור", נסעתי עם הנהג שלי מתן שוורץ ליישוב גני טל, שהיה אמור להתפנות למחרת היום. שם, מול בית הכנסת ההומה אדם, הזועק השמיימה לביטול רוע הגזירה, בבית מטופח מוקף ירק ומוצל, סיים בעל הבית לכסח את הדשא והזמין אותי לשבת בצל העץ ולשתות קפה.

התיישבתי כמובן, ובעלת הבית החביבה הוציאה לנו עוגת תפוחים שנאפתה זה עתה. הייתי בהלם מוחלט. שאלתי בעדינות אם הוא מודע. האם איננו מדחיק? מדוע הוא מכסח את הדשא? למה לא התחיל לארוז? בעל הבית הנחמד התבונן בי, חייך ואמר: "לא יהיה פינוי, השם יהיה לצידנו". הצבעתי על כוחות הצבא והמשטרה המתארגנים בפאתי היישוב, והוא נותר בשלו. נפרדנו בחיבוק ובדמעות.

שלושה ימים אחר כך לקחתי את מתן ונסענו לחורבות גני טל. אף אחד לא נותר ביישוב, ובשער - שתי חיילות שומרות על כלום ושום דבר. כל הבתים הוקרסו על ידי שופלים אל המדשאות המוריקות. רק בית הכנסת נותר דומם ומיותם על תילו.

הסתובבתי כאוב בין השבילים ובין הבתים, בין הכרזות שנעקרו, בין חפצים שעוד נותרו מחוץ לבית, וגם את מכסחות הדשא ראיתי בין ההריסות. ולפתע, ללא התרעה מוקדמת, התחלתי לשמוע קול מוזר. הממטרות, על פי הנחיית הקבע של המחשב, החלו לפעול כמדי יום, כמו מאומה לא קרה. הן סבבו ברון והשקו את הריסות הבטון ואת המדשאות והפרחים שנותרו.

על הקו היו מהיומן של גל"צ, שאלו אם אני מוכן להתראיין לירון וילנסקי, עניתי שכן, ומה שאני זוכר זה שבכיתי בשידור. כמו איש קיבוץ ותנועת נוער ובן של פלמ"חניק שמבין בדיוק מה קרה כאן יום קודם לכן.

אבל מאז המלחמה יהב עושה גם קולות של אזעקת אמת של מלחמה וכניסה לממ"ד, וגם סירנות של אמבולנס – שהן שונות מאלה של כבאית או ניידת משטרה. ואני מתבונן בו ולמד על הדור שלו שמזמזם אזעקות וסירנות, ומתפלל שהמנגינות יתחלפו בקרוב.

היום יש ליהב יום הולדת, ובחנות הצעצועים קניתי לו מערבל בטון גדול עם רעש של ערבול וידית הפעלה. שילמד לבנות ולצאת עם המדינה שלו ושלנו ממשבר לצמיחה ולשגשוג. שנהיה טובים וראויים, שבת שלום.