אדלשטיין שייך לדור אחר. הוא רואה בעצמו שחקן עצמאי במגרש מדיני־ביטחוני, וזו הבעיה המרכזית שמסכנת את מעמדו בליכוד. במקום למלא תפקיד ייצוגי, הוא מתנהל כמי שמוסמך לנהל מהלכים, לשקול שיקולים מדיניים ולכופף את ההיגיון הקואליציוני.
בממשלה שדורשת משותפיה לדבוק בקו שמכתיב ראש הממשלה, העצמאות שמפגין אדלשטיין היא דבר חריג. אדלשטיין, מצידו, לא מתרגש. לא מנתניהו, לא מהחרדים ולא ממירי רגב. המושג "ציות" זר לו. הוא פעל על פי צו מצפונו, ורעשי הרקע לא הניעו אותו לנהוג אחרת.
רגב – כמו יתר חבריה שלאחרונה מתחו ביקורת על אדלשטיין – כביכול מדברת בשם עצמה. אולם דבריה, ולפיהם אדלשטיין "מוליך שולל ולא מתאים", הם בבירור מהלומה מוזמנת. היא לא הייתה תוקפת את יו"ר ועדת החוץ והביטחון בלי איתות ברור מבית ראש הממשלה.
זאת דרכו של נתניהו, ללכת בלי ולהרגיש עם. הוא לא מתעמת ישירות עם אדלשטיין, אלא נותן לאחרים לעשות את העבודה המלוכלכת עבורו. רגב תוקפת, החרדים מוחים, ואדלשטיין ממשיך בשלו. לא מתרגש – ומשלם את המחיר.
נתניהו לא שוכח
בליכוד של היום אדלשטיין מצטייר כאורח עם חליפת ערב במסיבת בריכה. נראה טוב, אבל מנותק מהמציאות הפוליטית. לדעתו, פוליטיקאי רשאי לבקר את המנהיג. יש לו זכות להסתייג מחוקים בעייתיים. הוא יכול לתווך בין חרדים לחילונים מתוך הערכה, איזון ושוויון – אך לא מתוך כניעה.
אדלשטיין בונה לעצמו משבצת שלא קיימת. הוא פוליטיקאי רציני, אבל לא קונפורמיסט. לא חתרן, אבל גם לא סמרטוט. הוא לא שייך לשום קבוצה. הוא לא נאמן מספיק לנתניהו, לא ליברל מספיק לשרת באופוזיציה, לא ימני פופוליסטי, ובטח שלא חרדי.
נתניהו רואה באדלשטיין "נטע זר במערכת". הוא ח"כ שאי אפשר להפעיל טלפונית, שלא מרכין ראש, ושבוחר להזדהות עם עקרונות – גם כשהם לא משרתים את הישרדות הממשלה ואת העומד בראשה. בשנת 2021, כשנתניהו איבד את השלטון, אדלשטיין ניסה להתייצב כמועמד לראשות הליכוד, ובספטמבר של אותה שנה הכריז פומבית כי יתמודד מולו בבחירות המקדימות.
הוא הצהיר ללא חשש ש"נתניהו כבר לא יכול להרכיב ממשלה, והגיע הזמן למנהיג חדש בליכוד". אדלשטיין העז לערער על שלטון נתניהו, מה שנחשב חטא פוליטי בליכוד של העשור האחרון. גם אם לבסוף חזר בו והודיע שלא יתמודד, נתניהו לא שוכח ולא סולח.
אדלשטיין נוהג להציג תדמית של ח"כ ממלכתי, מתון, לא צעקן, עם נטייה להישען על ערכים שמרניים ישנים, ולא על פופוליזם. הוא נמנע מלהצטרף להסתה נגד מערכת המשפט, ובלם חוקים פרובוקטיביים בכנסת. בזמן החקיקה המשפטית שידר שאינו מחויב לכל מילה של יריב לוין. בתוך כך, נתניהו מזהה באדלשטיין דמות עם פוטנציאל לפופולריות בציבור הימני החילוני, והוא מודאג מכך.
ניסה להגיע להסכמות
כבר בשלב מוקדם התברר כי המינוי של אדלשטיין כמתווך בין החרדים לבין הציבור הפך לפיאסקו. נתניהו ידע כנראה מראש שזה לא יצליח. האם הוא מינה את אדלשטיין כי העריך שהלה לא יצליח במשימה, רק כדי "לשרוף" אותו פוליטית? אדלשטיין הבטיח לחרדים שיביא לנוסח פשרה בתוך חודש. עברו שלושה חודשים, החרדים זעמו, ורגב ושות' הסירו את הכפפות. נתניהו, כדרכו, התייצב מאחורי הקלעים, לא הגן, לא תקף, ופשוט חיכה שחברי הכנסת יעשו את העבודה.
אדלשטיין הוא פוליטיקאי שמרן מהדור הישן, הוא לא מתאים למפלגת הליכוד המודרנית, שבה המונח "נאמנות" הוא שם קוד לכניעה. נתניהו מחזיק בידיו את השלט ויודע להשתמש בו. במקרה של אדלשטיין, הוא לא פעל ישירות. הוא השתמש באכזבת החרדים, בתוקפנות של רגב, בשתיקה הרועמת של הליכודניקים, ובצייתנות של חברי הכנסת מהליכוד כדי להעביר את המסר שהוא לא רוצה להמשיך לראות את אדלשטיין בתפקיד.
אין צורך לכנס את מזכירות הליכוד. מספיק להעביר חומר לתקשורת, לדרבן את רגב לצעוק, ולצפות שהציבור החרדי יכעס. ההדחה הייתה צפויה, ולא הפתיעה איש. בפוליטיקה הישראלית של 2025, מי שלא מספק את הסחורה, הוא שם קוד למי שלא מתאים להיות בהנהגת הליכוד.
החרדים רצו הסדר גיוס שיבטיח פטור גורף. נתניהו רצה הסכם שעובר טוב בציבור, ולא משנה דבר בפועל. אדלשטיין רצה נוסח אמיתי, לא ספין – וכך הגיע הפיצוץ. הוא ניסה לגשר בין עמדות, ובזבז שלושה חודשים על מה שברור שלא יקרה – הסכמה אמיתית. החרדים איבדו אמון, רגב איבדה סבלנות, ונתניהו איבד עניין.
יולי אדלשטיין, במובנים רבים, לא נכשל, הוא פשוט ניסה להצליח במקום הלא נכון. הוא ח"כ עם מצפון, חבר במפלגה שבה המוסר הוא פוליטי בלבד, ואדם שמחפש פתרונות בממשלה שעסוקה בהישרדות. במערכת פוליטית אידיאלית, אדלשטיין היה יכול להיות שר ביטחון שקול, שר חוץ ממלכתי, ואולי גם ראש ממשלה שמנהל קואליציה יציבה.
התרעות פיקוד העורף