מפתיע לראות כיצד עברה החברה הישראלית לסדר היום לאחר הטבח בסווידא. מתקפת הדמים שקרתה שם דומה בהיקפה וזוועותיה לאירועי 7 באוקטובר. חטיפות, מעשי אונס, ירי באזרחים תמימים והוצאות להורג שיטתיות. זאת ועוד, הנרצחים הם אחיהם של ישראלים רבים, דרוזים שלחמו שכם אחד לצד יהודים מ־7 באוקטובר ואילך. אם אנחנו חוזרים לסדר היום כה בזריזות, מה לנו כי נלין על הגויים, שמחקו עד מהרה את זכר הטבח שלנו לטובת ענייניהם הבוערים.
השבוע הגיעו לידיי פרטים על מה שהתרחש מאחורי הקלעים של תקיפת צה"ל בדמשק לפני עשרה ימים. שלושה טילים נורו לעבר מפקדת הצבא הסורי והחריבו אותה. תקיפה בבירתה של מדינה ריבונית היא צעד מרחיק לכת. אבל התקיפה הזו איננה שגרתית כלל ועיקר. היא אומנם נראתה כמו צעד של הגנה על הדרוזים של סווידא, אבל מניעיה שונים.
על פי הסורים, בשבת לפני שבועיים נפגשו בבאקו, אזרבייג'ן, נציגים מצמרת ההנהגה של ישראל וסוריה. זו הייתה פגישה מדינית. ישראל חתרה להשיג נורמליזציה, אך התעקשה להישאר באזור החיץ בשטח סוריה. לדמשק יש שתי מטרות עיקריות: לגרום לצה"ל לסגת לקווי הפסקת האש מ־1974, ולהקטין את עומק ההשפעה הישראלית בקרב הדרוזים של סווידא. בראיית המשטר, ישראל הידקה את יחסיה עם פלג אחד מקרב העדה, ודמשק ראתה בכך התערבות בענייניה הריבוניים. המפגש היה למעשה דו־ שיח של חירשים, ואין פלא כי הוכתר בפיצוץ. תרתי משמע.
בפגישה הסבירו הנציגים הישראלים כי בכוונת צה"ל להישאר תקופה ארוכה באזור החיץ, עד שיתברר לאן מועדות פניו של הממשל הסורי. בינתיים, יכוננו שני הצדדים קשרי צבא וביטחון, שיחזקו את היציבות בגבולותיהם. הצד הישראלי הוסיף והציע, ולמעשה ביקש, נורמליזציה, אך השעה טרם בשלה לכך.
כאן פנו הסורים להעלות את סוגיית המשילות בסווידא. הם ביקשו מישראל לאפשר להם לנקוט אמצעים שיחזירו את המחוז לשליטת דמשק. או במילים אחרות, לממש את ריבונות המדינה. הנציגים הישראלים היו בטוחים כי השיבו את פני הסורים ריקם. בני שיחם הבינו משום מה כי ישראל הסכימה בשתיקה.
כבר למחרת פרץ הטבח, ונשיא סוריה אחמד א־שרע (אל־ג'ולאני) שלח את כוחותיו לדכא את הפורעים. הוא סבר כי דרכו לסווידא פתוחה, כפי שהבין לכאורה מן הישראלים. בירושלים חשבו כי א־שרע מנצל את המרידה כדי להשתלט על סווידא ולפגוע בדרוזים. בינתיים הסתבכו כוחותיו עם הדרוזים וספגו אבידות – מה שהוליד בקרבם יצר נקמה.
בישראל זעמו על הצבא הסורי ועל מפקדיו והחליטו לפעול. אומנם הדרוזים בישראל הקימו קול זעקה, אבל המניע העיקרי בירושלים היה הצורך להעניש את דמשק על כך שרצתה לעשות בסווידא כבשלה. כך נולד הרעיון לתקוף את מטה הצבא הסורי.
לפי כל הסימנים, א־שרע עצמו לא נתן פקודה לטבוח בדרוזים. לכל היותר עשו כן קצינים בכירים בדמשק שפעלו שלא על דעתו. את הפשעים הנוראים ביצעו יחידות מצבאו המזוהות עם אלקעידה, שמרדו בסמכותו. אליהם הצטרפו בדואים מקומיים ממחוז דרעא הסמוך. אלפים מבני השבטים הללו שירתו בעבר בפלגים ג'יהאדיסטיים שלחמו במשטר אסד. הם עדיין נותרו חמושים, בעיקר כדי להגן על מקורות הפרנסה של השבט.
בארבעת הימים ההם כולם הפסידו. כוחות המשטר חזרו הביתה מוכים וחבולים, בידיעה כי חבל ארץ חשוב נקרע מהם. הדרוזים נותרו ללקק את פצעי הטבח, והוא ייזכר לדורות. ישראל אומנם הראתה את נחת זרועה, אבל כשלה במתן הגנה לאחיה מעבר לגבול ושמטה הישגים מדיניים.
לפני 12 שנה הקים זרקא, אז קצין רפואה, את בית החולים המיוחד של צה"ל בגבול סוריה. רשמית, תואר המתקן כמוסד הומניטרי שנועד לטפל בפצועים סורים מן המלחמה המתחוללת שם. בפועל, טופלו בו מורדים ובני משפחותיהם, אויביו של המשטר בדמשק.
כל דרוזי מיישובי הגולן ידע מיהם המורדים הללו. חלקם ראו אותם באים והולכים. כולם גם ידעו אילו ארגונים פועלים במרחב שבין העיר הסורית דרעא לגבול ישראל. בשאר אסד עצמו התלונן פעמים רבות כי ישראל תומכת בטרוריסטים ומעניקה להם חסות. הוא לא שיקר.
בסוף השבוע שעבר זרמו לישראל העדויות על הטבח בבית החולים הציבורי בעיר סווידא. הפורעים חדרו אליו כמעט ללא התנגדות ורצחו עובדי צוות ומטופלים. פרופ' זרקא נרעש. הוא רופא, דרוזי, בעל משרה ציבורית. הרצח חסר ההבחנה טלטל את עולמו. הוא יצא למג'דל שמס בראש משלחת רופאים, ולעיני המצלמות שלח מסר לנשיא סוריה.
"לפני יותר מעשר שנים", אמר, "פיקדתי על בית החולים הצבאי מהצד השני של הגבול, ואני אומר לא־שרע, 'הצלנו גם את החיים שלך. ואם לא שלך, של ההורים שלך. ואם לא שלכם, של החיילים שלך. ולכן אתה היית בין הראשונים שהסתייעו בנו. אולי לא ידעת שמפקד בית החולים הצבאי וגם הצוות שלו היו דרוזים, אבל היית בין הראשונים שהסתייעת בנו'".
באותה תקופה פיקד א־שרע על ארגון אל־קאעידה בסוריה. הוא היה אחד ממקימיו. שמו של הארגון השתנה במשך השנים לג'בהת א־נוסרה ("חזית ההצלה") וגם עבר גלגולים נוספים. אף שנולדו לו סניפים ופלגים, הוא תמיד שמר על אופיו כארגון ג'יהאד סוני שנלחם במשטר.
עם כניסתם לסוריה, ב־2015, החלו הרוסים לפעול נגד הפלגים הסוניים. תחילה הכו בהם ללא רחם, אחר כך אילצו אותם להתפרק מהנשק ולעזוב. בתום התקופה התפנו רוב הפלגים הללו מדרום סוריה לאידליב בצפון. שם הקימו מעוז שלימים יצאו ממנו להפיל את אסד. על פי נתון שהזכיר בעבר פרופ' זרקא, בית החולים הצבאי בגולן טיפל ב־4,600 סורים. היו ביניהם לא מעט לוחמים ומפקדים באל־קאעידה ובני משפחותיהם.
סלמאן זרקא ביקש בדבריו להוכיח את נשיא סוריה ולהצביע על כפיות הטובה שנקט בימים אלה. אבל הסיפור מעלה שאלה טורדנית, הנוגעת דווקא לנו. עם עושי הטבח בסווידא נמנו גם ג'יהאדיסטים סונים מדרום סוריה. עם הטיפוסים האלה, מי יותר ומי פחות, ניהלה ישראל מגעים מסועפים לפני עשור. האם אין ביניהם כאלה המוכרים עדיין למערכת הביטחון, שאיתם היה אפשר לדבר כדי לצמצם את ממדי הטבח?
נוסף על כך יש לשאול אם החיבוק הפומבי שנתנה ישראל לדרוזים היטיב את מצבם לטווח הארוך. כבר נשמעו השבוע קולות הרואים במנהיגם הבולט השייח' חכמת אל־היג'רי משתף פעולה עם ישראל. ועוד יש לשאול אם החלשת המשטר בדמשק היא לתועלת. רבים בישראל מייחלים לנפילת א־שרע, אבל גורל כזה עלול לפרק את סוריה לפרודות, ולהצמיח טרור אכזרי בדומה לזה שהתהווה בעיראק.
התרעות פיקוד העורף