לכו תספרו את זה לת', קצין צה"ל שנפצע לפני שנה ושמונה חודשים בהיתקלות עם מחבלים בצפון רצועת עזה. מאז ועד היום הוא ב"שיקום אינטנסיבי". הוא ספג לא מעט קליעים ורסיסים, עבר 12 ניתוחים, כמה מהם בחו"ל, הוא נעזר בקביים, ידיו עדיין פגועות ומחוברות לסדים מיוחדים. מתי ייגמר השיקום? אין לדעת. ביום רביעי שמעתי אותו מדבר עם ליאת רגב ביומן הצהריים של כאן רשת ב'.
ת' הגיע לרדיו בעקבות הפגנות הזעם של חרדים קיצונים שפרצו ביום רביעי בכמה מוקדים בישראל, במחאה על מעצרם של שלושה חרדים עריקים מצה"ל, במסגרת "תוכנית האכיפה" של אגף כוח האדם בצבא, שנועדה להתחיל את גיוס החרדים.
בצה"ל הוחלט להתחיל לנקוט נגד העריקים החרדים באמצעים הננקטים נגד כל שאר החרדים. כולל מעצרים. דובר הליכוד גיא לוי, בריאיון רדיו בתחנה חרדית בשבוע שעבר, הודיע חגיגית שמפלגת הליכוד לא תיתן לזה לקרות.
למרות ההצהרה הזו, זה מתחיל לקרות בכל זאת. כי בסוף, נותרו כאן עדיין שרידי מנהל תקין, עקרון השוויון עדיין תקף, הסולידריות נאבקת על חייה. אף שהממשלה נמצאת, בעצם, בצד השני. בצד של החרדים.
נחזור ל־ת', שהיה ביום רביעי בדרך לעוד טיפול ב"בית הלוחם", כשאיתרע מזלו להיתקל בהפגנת החרדים בצומת בני ברק. הוא סיפר בראיון על החוויה המפוקפקת. על עשרות חרדים שהקיפו את מכוניתו, נשכבו עליה, זרקו ביצים, שברו זכוכיות, שברו מראות. המראיינת רגב שאלה אם הם ידעו שהוא פצוע צה"ל.
ברור, סיפר ת', אני עם קביים, עם סד על הידיים, לא רק שהם ידעו, זה הטריף והתסיס אותם עוד יותר. הם הבינו לגמרי את הסיטואציה. היו שם עוד לובשי מדים, מילואימניקים שיצאו הביתה על מדים, אחד מהם אמר לי שהוא יוצא הביתה אחרי חודש וחצי ועכשיו הוא תקוע כאן בגלל ההפגנה. "חברים שלי נהרגים, נפצעים, אני בשיקום עוד מעט שנתיים, המילואימניקים נשחקים, כל כך הרבה משפחות שכולות, ופתאום אתה רואה את הצעירים האלה ומבין שמשהו כאן חולה. משהו כאן חולה מאוד".
ת' חלק מחמאות לשוטרים שהיו במקום, שהצליחו לפעול במהירות ולהציל אותו ואנשים נוספים שנקלעו לתופת. זו התופת השנייה שלו. הראשונה הייתה, כזכור, בעזה. למלחמה בחמאס ברצועת עזה, יצא ת' להגנת עם ישראל (כולל חרדים), במצוות הממשלה.
אלא שביום רביעי השבוע, בהפגנה האלימה שאליה נקלע, גילה ת' שהממשלה ניצבת מולו, בצד של המפגינים. זו עובדה. ממשלת ישראל בחרה צד. זה אינו הצד של צה"ל, זה לא הצד של הציונות, זה לא הצד של הלוחמים או המילואימניקים. ממשלת ישראל, קואליציית הריקבון והחורבן, בחרה בצד של החרדים. צריך להגיד את זה כמה פעמים, בקול רם, עד שזה יחלחל.
סיפורו של ת' הוא הסיפור שלנו. אם היינו מספרים אותו לפני שנים ספורות, אפשר היה לשייך אותו לתחום המדע הבדיוני. אף אחד לא היה מאמין שבעיצומה של הממושכת והקשה במלחמות ישראל, שבה נהרגים ונפצעים אלפי לוחמים, שבה נגרסים ונשחקים הלוחמים הסדירים בעוד המילואימניקים קורסים וכורעים תחת נטל הסבבים, משפחותיהם מתפרקות ועסקיהם נסגרים, באמצע כל זה הממשלה פועלת בכל הכוח כדי לסייע לחרדים להנציח את השתמטותם משירות צבאי.
כל זה קורה כשצה"ל זקוק בדחיפות לעוד כ־12 אלף חיילים, רובם לוחמים. כשצה"ל ממשיך להילחם בעזה, חיילים ממשיכים ליפול ולהיפצע, תדמיתה של ישראל בעולם ממשיכה להתרסק, ומחיר המלחמה ממריא השמיימה. כל זה קורה כשבריחת הצעירים ובעלי המקצועות החופשיים מישראל מואצת והחזרה לישראל נחתכה בחצי. כל זה קורה בגלל עניין פשוט ובלתי נתפס: ממשלת ישראל פועלת נגד מדינת ישראל. על פי כל הגדרה אפשרית, זו ממשלה פוסט־ציונית.
סיים חובה
הליכוד הפכה השבוע, באופן רשמי, למפלגת ההשתמטות. במקום שבו עמד פעם "גוש חרות ליברלים", מפלגה ציונית לאומית ליברלית גאה, שקידשה את הממלכתיות, את ההדר הז'בוטינסקאי, את הדמוקרטיה, עצמאות המשפט ("יש שופטים בירושלים"!) ואת כל ערכי היסוד על פי מגילת העצמאות, יש עכשיו שלולית עכורה של מי אפסיים. 29 גמדים הרימו את ידם להדחתו של יו"ר ועדת החוץ והביטחון, באמצע מלחמה, רק כדי לאפשר לבנימין נתניהו לקושש מאדוניו החרדים עוד כמה חודשי שלטון.
לימים פרופסור ואביו של בנימין. בצעירותו, הקים ז'בוטינסקי את יחידת ההגנה העצמית של יהודי אודסה, עיר הולדתו. אחר כך הקים את "הגדוד העברי". הגותו הייתה מבוססת על רעיון מהפכני: היהודים יגנו על עצמם, בכוחות עצמם. הוא היה מפקד האצ"ל, ממקימי בית"ר, הוגה תורת "קיר הברזל". הוא גם מוגדר כ"אחד מגדולי הוגי הדעות הליברלים היהודים של דורנו".
אם ז'בוטינסקי היה קם לתחייה לרגע, או שהוא היה חוזר מיד לקבר מתוך בושה, או שהיה פועל להוצאתה של מפלגת הליכוד אל מחוץ לחוק. אני מעז להעריך שזו הייתה גם דעתו של אחד ממזכיריו הזוטרים, פרופ' בנציון נתניהו, על אסופת הגמדים, חלקם חרד"לים שפלשו למפלגה שאמורה להיות ליברלית, ומכונים "חברי הכנסת של הליכוד".
במציאות הנוכחית, הליכוד היא קליפה חלולה של ממשלת זדון. את יולי אדלשטיין פיטרו החרדים, הם שולטים עכשיו גם בוועדת החוץ והבטחון של הכנסת אף על פי שאין להם שום תרומה לביטחון המדינה.
היד הימנית היא ידם של הקיצונים, שממשיכים למנוע את סיומה של המלחמה בעזה, אף שעל פי כל מדד וכל דעה, היא נגמרה מזמן. כל זה קורה בעוד 20 חטופים חיים ממשיכים להירקב במנהרות חמאס, ועוד 30 חטופים וחטופות מתים ממתינים להשבתם לקבר ישראל.
תיאורו כאן של בנימין נתניהו כבובה המופעלת על ידי החרדים והקיצונים מימין אינו חוטא לאמת, אבל התמונה מורכבת יותר: הוא אומנם בובה והוא אומנם מנוהל ומופעל, אבל באותו זמן ממש הוא גם מנהל ומפעיל ומושך בחוטי מפעיליו, כי מבחינת נתניהו לא באמת חשוב מה קורה בעזה ולא באמת חשוב מה עם הגיוס.
מה שחשוב זה שהוא הצליח לצלוח את מושב הכנסת בלי שתתפזר, והצליח לצלוח את שנת המשפט ולהגיע לפגרה, בלי שייחקר. למען שני ההישגים האלה, הוא מכר את המדינה. בעוד קצת יותר מחודשיים נציין שנתיים ל־7 באוקטובר, אסון הרשום על שמו של בנימין נתניהו, אבל הוא עוד כאן. מבחינתו, זה לא הדבר הכי חשוב, זה הדבר היחיד שחשוב.
הקלות הבלתי נסבלת שבה הדיחה מפלגת הליכוד את יולי אדלשטיין מראשות ועחו"ב, ממחישה עד כמה איבדה המפלגה הזו את החיבור למציאות, לציבור, למצב. צריך להבהיר: יושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת הוא לא רק פוליטי, הוא גם ממלכתי. חובת הנאמנות העליונה שלו היא לתפקיד. לממלכה. למערכת הביטחון. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת היא מוסד מקודש שתפקידו לפקח על כל זרועות הביטחון.
בראשה עומד בדרך כלל פוליטיקאי ותיק, מנוסה, לפעמים הוא בוגר מערכת הביטחון ולפעמים לא, אבל יש לו הכלים, הניסיון והבשלות למלא את התפקיד הפרלמנטרי החשוב והרגיש ביותר בכנסת.
לפיכך, חובתו של יולי אדלשטיין בשבתו בתפקיד זה הייתה בראש ובראשונה להיענות לצורכי צה"ל ומערכת הביטחון, בעיקר כשהכל קורה תחת מלחמה. הוא עמד בכבוד בחובה הזו. הוא לא הסכים לתת את ידו להעברת חוק שיעקוף, שוב, את גיוס החרדים בדרכים עקלקלות.
ולכן, ירדה עליו הגיליוטינה. באבחה אחת. מי שמונה במקומו הוא פוליטיקאי צעיר, לא מנוסה, שלא מכיר את מערכת הביטחון, לא צבר קילומטראז' ביטחוני ולמרות חברותו בוועדה טרח והגיע בסך הכל לחמש מישיבותיה.
זה בלתי נתפס ומזכיר מאוד את הליך ה"הדחה" של היועצת המשפטית לממשלה. אני שומע שופרות וקולגות מסבירים שהיא פשוט לא מספקת את הסחורה לממשלה, הלקוח לא מרוצה, היא לא מצדיקה את משכורתה. מדובר, כמובן, בסילוף של התפקיד, של החובה, של המצב.
ועדת שמגר קבעה, בין היתר, שמינוי היועמ"ש יעבור הליך מקצועי על ידי ועדת איתור, ולא יהיה החלטה פוליטית בלבד. סיום כהונת היועמ"ש לא יוכל לקרות בהחלטה פוליטית חד־צדדית, אפשר יהיה להביא לסיום הכהונה בטרם עת רק בשל נסיבות חריגות ומנומקות ורק באישור ועדה ציבורית ייעודית.
היועץ המשפטי לממשלה, נקבע בוועדה, אינו "משרת אמון" של הממשלה, אלא נושא תפקיד עצמאי מטעם המדינה. הוא הממונה על שמירת שלטון החוק, והוא הפרשן המוסמך של החוק מטעם הממשלה. גם כשהפרשנות הזו לא מוצאת חן בעיניה.
את כל זה הם משמידים עכשיו. המחסומים האחרונים שנותרו בפניהם הם בית המשפט העליון והיועצת עצמה. הממשלה הזו דוהרת לדיקטטורה, מפרקת את שומרי הסף, מעקרת מתוכן את מעט האיזונים והבלמים, מנסה לעקל או לעכל את כל מה שאינו נתון בסמכותה, כדי להנציח את שליטתה ובעיקר כדי לאפשר לעומד בראשה להימלט מאימת הדין.
האמת הפשוטה והמנצחת
אלא שזה לא קרה. כשהגיע זמנו של חוק ההשתמטות לעבור, סיפר בבצ'יק, קראו לחרדים לפגישה מיוחדת עם השר לוין, יו"ר הקואליציה אופיר כץ, השר דודי אמסלם ואחרים, והסבירו: "הרחובות בוערים. אתה רואה בעצמך את ההפגנות הסוערות מחוץ לישיבת הממשלה. בקושי הצלחנו להעביר לכאן את השרים. בקיצור, אין לנו שום אפשרות להעביר עכשיו גם חוק גיוס. זה לא יקרה לפני התקציב. המדינה לא תשרוד את זה".
פיטורי אדלשטיין לא יסייעו להעברת חוק השתמטות. אולי להפך. אדלשטיין הוא עוד שק חול שמשליך נתניהו מהבלון הבורח שלו, שמאבד גובה. הפיטורים המופרכים הללו הופכים את המהלך כולו לעוד יותר לא חוקי, לא מוסרי ומטורלל.
מצבה של הקואליציה בכנסת לא מעודד יותר ממצבה בסקרים. כרגע אין שר רווחה, אין שר בריאות, אין שר עבודה, אין שר פנים (אם כי משה ארבל חזר זמנית לתפקידו), אין שר שיכון. ועדות מושבתות, ה"רפורמות" הרעילות בתקשורת ובענפים נוספים נבלמו, החקיקה הממשלתית נעלמה, רוב חוקי הרפורמה שתפסו תאוצה לפני כמה שבועות קרסו על קו הסיום בגלל המשבר ומשום שהאופוזיציה לא מצמצה.
אנחנו בדרך לבחירות. זה יכול לקרות בתחילת 2026, זה יכול להיות באמצע 2026, אבל זה כבר כאן. ולכל מי ששואל אותי, מאה פעמים ביום, מה עוד אפשר לעשות, איך אפשר להציל את המדינה, איך אפשר להחזיר את החלום הציוני למסלולו המקורי, יש תשובה. בדיוק כמו שבלמנו את ההפיכה ההיא, בדיוק כמו שלא ניתן להשתמטות לעבור.
יש מה לעשות, ועושים. כמה ממובילי המחאה הוציאו השבוע לאור את מיזם "חמ"ל בחירות". זה קרה באמצע השבוע ועד עכשיו הצטרפו כבר אלפי מתנדבים. המטרה היא להקים צבא מתנדבים יעיל, מקצועי, מתוקתק וחכם, שישנה את חוקי המשחק וייטול את היוזמה.
עד היום, נתניהו הוא זה שהוביל, זה שיזם, זה שקבע את הקצב. הוא נהג להפתיע את היריב, לנסח את הכללים, לתפוס את הצד השני לא מוכן. לנגן בחלילו הרקוב ולהרקיד את כל המערכת הפוליטית.
הקמת החמ"ל נועדה להשיב מלחמה (מטאפורית) שערה. לתרגם את ההתעוררות המטורפת שראינו בימי המחאה, שנמשכה אחר כך גם בימי המלחמה והצילה את המצב בשבועות הארוכים שבהם הממשלה התאיידה, לכלי פוליטי יעיל.
המטרה: להעלות את שיעורי ההצבעה במחנה שלנו לממדים היסטוריים חסרי תקדים. למצות את הפוטנציאל של המחנה הליברלי, וגם של המסגרת הרחבה יותר, שהיא "ברית המשרתים". להגן על טוהר הבחירות, על שקיפותן. למנוע אלימות, למנוע זיופים, למנוע דיכוי הצבעה.
נדמה לי שזה אפשרי. יותר ויותר אנשים מבינים שאנחנו במאני טיים. צריך להילחם על המדינה הזו. שום דבר לא מובן מאליו עוד. אי אפשר להמשיך לעמוד מהצד. אנחנו חייבים לקחת את גורלנו בידינו, בדיוק כפי שאבותינו עשו את זה כשהקימו את המדינה הזו וכשנלחמו עליה.
המחנה שלנו הוא הרוב. הצד השני ינסה להפריד, לסכסך, לשסע ולשסות. הם מצוינים בזה. הם יפיצו תיאוריות קונספירציה, הם ישקרו, הם יסיתו, הם לא יבחלו בשום דבר. אנחנו צריכים לדבוק באמת הפשוטה והצרופה. יש לה תכונה, לאמת הזו: היא בדרך כלל מנצחת.
קווי השבר של החברה הישראלית אינם עוד ימין מול שמאל. מי שחושב שהקואליציה הנוכחית היא ימין, לא מבדיל בין ימינו לשמאלו. הקואליציה הנוכחית היא נזיד של אינטרסים שהתלכדו לכדי גיהינום. החרדים מעוניינים רק בהשתמטות, הסמוטריצ'ים מעוניינים רק בהתנחלות מחודשת בעזה, בן גביר מעוניין בכאוס, ונתניהו מעוניין בשלטון.
הוויכוח בין ימין לשמאל כמעט לא קיים עוד. אין כרגע היתכנות למו"מ עם הפלסטינים, וייקח עוד זמן רב מאוד עד שתהיה כזו. אין שום ויכוח באשר לאיראן, לבנון, סוריה. גם הוויכוח על המלחמה בעזה הוא בעיקר סמנטי. אפילו אפי איתם ויפתח רון טל כבר קבעו שחמאס הוכרע. גם אחרי שהמלחמה הזו תסתיים, המלחמה נגד חמאס תימשך. בדיוק כפי שהיא נמשכת ביו"ש.
הוויכוח, אם כן, הוא בין קואליציית המשרתים לקואליציית המשתמטים הלא־ציונית, ובין הישראלים הליברלים לישראלים השמרנים והחשוכים. בין אלה שרוצים שניראה כמו איראן, לבין אלה שרואים באובדן הדמוקרטיה אסון לאומי שאין ממנו תקומה.
ולכן, אין מקום לייאוש. אין מקום לציניות. אין מקום לתבוסתנות. אנחנו נקבע את גורלנו. זה אפשרי, כי יש במדינה הזו מספר בלתי נתפס של כוחות יוצאי דופן, כמותם אין בעולם. ראינו את זה בביצועים מול חיזבאללה, מול איראן, מול כל מי שקם עלינו לכלותנו. יש כאן ציונות, יש כאן מצוינות, יש כאן נחישות. יש כאן אהבת אמת למדינה היהודית היחידה בעולם, והאהבה הזו תנצח. כי אין ברירה אחרת.
צריך לקוות שכל הכוחות הציוניים שתוארו כאן יחברו לחמ"ל בחירות. בלי משחקי אגו, בלי אינטרסים זרים, בלי רעשי רקע. זה עכשיו או לעולם לא. וצריך להדגיש, בפעם האלף: להתרחק מאלימות, מכל רמז של אלימות, מכל צל צילה של אלימות.
ההבדל בינינו לבין הצד השני בתחום הזה חייב להשאר מובהק. השבוע נעצרה פעילת מחאה מבוגרת וחולה במחלה סופנית (שמה לא הותר לפרסום עד שהטור הזה ירד לדפוס) שתכננה (בדיבורים בלבד) לרצוח את ראש הממשלה. היא נתפסה לאחר שאחד האנשים שאיתו התייעצה, פעיל מחאה אף הוא, דיווח למשטרה.
זה ההבדל בין המקרה הזה שלא קרה, לבין המקרה ההוא שכן קרה. גם ליגאל עמיר היו שותפי סוד, אבל הם לא דיווחו למשטרה. כל מי ששומע על מחשבות ורעיונות מהסוג הזה, שידווח מיד. זו אינה דרכנו, ולא תהיה לעולם.
הידידים מהגבעות
לכאורה כמובן. מועלם הוא מפקד היחידה המרכזית במחוז ש"י (שומרון ויהודה). בין תפקידיה, מניעת טרור יהודי. ריסון "נערי הגבעות". מעצר מבוקשים יהודים שעומדים לבצע מעשי טרור על פי חומרים מודיעיניים שמעביר השב"כ.
מועלם מונע, מטרפד ודוחה מעצר של שני מבוקשים מהסוג הזה, רק כי הוא הוזמן להשתתף בבת המצווה של בתו של השר איתמר בן גביר. הוא מודה בזה בפה מלא בשיחות המוקלטות. "מה, אני עוד עלול לפגוש אותם באירוע", הוא אומר. זה שומט לסתות.
הוא ניצב משנה, בקושי שנה בתפקיד, והשר בן גביר כבר מייעד אותו לדרגת ניצב, קפיצה של שני שלבים בסולם. לכאורה, התמורה שמועלם מספק היא יחס אחר לאותם מבוקשים מבין נערי הגבעות. השב"כ מעביר חומר מודיעיני? שיעביר. אני לא הפראייר של השב"כ, אומר מועלם. כן כן, זה מה שהוא אומר.
קצרה היריעה מלתאר את המלל שנשפך שם, בהקלטות המחרידות הללו. אין שם שורה אחת בלי חשד לשתיים־שלוש עבירות, או סתם זוועות. התמונה המצטיירת שם, בשיחות בין בכירי המשטרה, פשוטה: השב"כ הוא האויב. טרור הגבעות היהודי הוא הידיד. המטרה העליונה והאמיתית אינה חוק וסדר, מניעת טרור וסיכולו, אלא קידום מהיר בסולם הדרגות המשטרתי. הלקח וההישג הנדרשים אינם חקירות מוצלחות או מעצרים יעילים, אלא טפיחה על השכם מצידו של השר הממונה.
במציאות חיינו, אם אתה עובד בלשכת ראש הממשלה בזמן מלחמה ובאותו זמן מחלטר למען ממשלת קטאר בשכר, ומבצע מבצעי השפעה מטעמה, זה סבבה. אבל אם אתה מעז לשתף פעולה במסגרת פעילות לסיכול טרור עם שירות הביטחון הכללי של ישראל, אתה אויב.
התרעות פיקוד העורף