רבין הבין את זה, השמאל שכח: החרדים הם הביטוח | מיכאל קליינר

כשם שהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, כך הכל יודעים שדמוגרפיה לפני הכל. אבל בעניין של הדמוגרפיה, לא כל כך ברור מה הסיבה לקשר השתיקה סביבה.

מי שלא היסס להניח את הדמוגרפיה על השולחן ללא כחל וסרק כדרכו, היה יצחק רבין בנאומו ההיסטורי בכנסת ב־5 באוקטובר 1995, חודש לפני הרצח, כשהציג את ההסכמים עם הפלסטינים: "במסגרת פתרון הקבע אנו שואפים להגיע בראש ובראשונה לכינונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שלפחות 80% מאזרחיה יהיו והם יהודים.

בעת ובעונה אחת אנו גם מבטיחים שאזרחי ישראל הלא־יהודים – המוסלמים, הנוצרים, הדרוזים והאחרים – ייהנו ממלוא הזכויות האישיות, הדתיות, האזרחיות, ככל אזרח ישראל. יהדות וגזענות נוגדות זו את זו משמעותית".

בהמשך נאומו המכונן הוא לא ויתר, כמובן, על האפולוגטיקה ברוח האידיאולוגיה שייצג: "היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, ואנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה מדינה דו־לאומית...".

כיום, כאשר אפילו ישראל הקטנה שעליה דיבר רבין נמצאת מתחת לקו הדמוגרפי האדום שהציב, הגיעה העת להכיר בתרומתם שלא תסולא בפז להתמודדות עם הבעיה הקיומית הזו, של מי שממשיכי דרכו של רבין הפכו לשק החבטות הלאומי – הלא הם החרדים, שלא רק תורמים לרוב היהודי הנוכחי, אלא שתרומתם היא העושה את ההבדל בתחזיות הדמוגרפיות לעתיד.

תרומת החרדים לעניין היא שהפכה צפי המצביע על מגמת קריסה של הרוב היהודי, לצפי של גידולו בעשרות השנים הקרובות. הצפי הזה הוא שהשתיק את התקוות הפלסטיניות לנצח את ישראל בקרב הדמוגרפי ברוח אמירתו המפורסמת של יאסר ערפאת: "ננצח את ישראל באמצעות הרחם של האישה הפלסטינית".

בשנותיה הראשונות העניקה מדינת ישראל ביוזמת דוד בן־גוריון פרס ילודה בסך 100 לירות, סכום עתק בימים ההם, לאמהות שילדו עשרה ילדים. המאמץ לא הניב יבול משמעותי ולא הטה את מגמת הקטנת הפער הדמוגרפי בין היהודים לערבים, שהלך והצטמצם חרף העליות ההמוניות, עד שבעזרת השם והחרדים התהפכה המגמה.

אחמד טיבי חוזר ואומר שישראל היא מדינה יהודית כי יש בה רוב יהודי. בהיעדר רוב יהודי, ישראל תחדל מלהיות יהודית. ללא התרומה של החרדים, התחזיות הדמוגרפיות המפחידות שרווחו במקומותינו, שעל פיהן קיצה של ישראל כמדינה יהודית הוא שאלה של זמן, היו מגשימות את עצמן.

לכן תמוה שבשיח הנרחב המתנהל במקומותינו על התרומה הנדרשת מהחרדים למפעל הציוני, אין אזכור לחלקם בקרב הדמוגרפי, שאם ידנו לא תהיה בו על העליונה – יקיץ הקץ על המפעל הציוני, ואפילו המצוין שבצבאות והזכה שבתפילות - לא יועילו.

חזונם של הרצל, ויצמן, ובמיוחד ז'בוטינסקי, הציב כיעד מכונן רוב יהודי בארץ ישראל - לא מתוך דחיית המיעוטים, אלא כדי להבטיח ריבונות יהודית שיכולה להציע שוויון אזרחי מבלי לאבד את זהותה הלאומית.

בתחילת הדרך המשימה נראתה בהישג יד. ההנחה הייתה ששליש לפחות מתוך 18 מיליון יהודים בעולם, שרבים מהם חיו בעוני ובאימת פוגרומים, ינהרו לארץ ישראל כדי ליצור את הרוב היהודי הבלתי מעורער בעת שבה חיו משתי גדות הירדן פחות ממיליון בני אדם, ובתוכם יותר מ־60 אלף יהודים.

אלא שגם לאחר הצהרת בלפור, בגין המשחק הכפול של המנדט הבריטי, לא הושג הרוב המיוחל אלא רק לאחר הקמת מדינת ישראל. כאשר בינתיים, לדאבון הלב, המאגר האנושי הציוני העצום שנבנה באירופה, ושבריטניה חסמה את דרכו לארץ ישראל, עלה בעשן המשרפות באושוויץ, בטרבלינקה, במיידנק וביתר מחנות ההשמדה באירופה. אותה אירופה, שלמעט גרמניה וכמה מדינות מזרח־אירופיות, התייצבה השבוע בהנהגת אותה בריטניה, לצד מרצחי חמאס – כמו לא היו אלה שפתחו במלחמה נגד המדינה היהודית ב־7 באוקטובר.

אין צורך "לפצח"

מכל היבט שהוא, אי אפשר להפריז בחשיבות תרומתה של האוכלוסייה החרדית לביצור הרוב היהודי הנוכחי והעתידי. אולם חרף תרומה זו, ההכרה הציבורית במשקלה נותרת דלה ולעיתים אף שלילית. זו הסיבה לכך שהגיעה העת להציף את השאלה מדוע התרומה החרדית לא רק שאינה זוכה לכבוד המגיע לה, אלא שבחוגים מסוימים היא אף מוצגת כמנוגדת לאינטרס הלאומי.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האוכלוסייה החרדית בישראל מונה כיום יותר מ־1.2 מיליון נפש – 13%־14% מכלל תושבי המדינה, וכ־20% מהאוכלוסייה היהודית. מדובר באחת מקבוצות האוכלוסייה הצומחות בקצב המהיר ביותר במדינות המערב: שיעור הגידול השנתי של האוכלוסייה החרדית עומד על 3.5%־4%, לעומת כ־1.6% בכלל האוכלוסייה. האישה החרדית בישראל יולדת בממוצע כ־6.5 ילדים – כמעט פי שלושה מהממוצע בקרב נשים יהודיות לא־חרדיות.

שיעור פריון זה, אף שידע ירידה קלה בעשורים האחרונים, ממשיך להוות מקור מרכזי לגידול טבעי יציב באוכלוסייה היהודית. שיעור הילודה היהודי התייצב ואף עלה על זה של החברה הערבית. מגמה זו, שאינה מובנת מאליה במדינה מערבית עם מיעוט לאומי גדול, מתאפשרת כל כולה בזכות התרומה החרדית למאזן.

בשנת 2050 צפויים החרדים להוות 25%־30% מכלל האוכלוסייה בישראל, וקרוב למחצית מהאוכלוסייה היהודית. המשמעות: בלי גלי עלייה מסיביים, עיקר הגידול היהודי בישראל יונע על ידי פריון ילודה.

הואיל ושמירה על רוב יהודי מוצק היא הבסיס לשימור הזהות היהודית־ציונית של המדינה ולהתמודדות עם אתגרים דמוגרפיים, ביטחוניים וערכיים; והואיל והחברה החרדית היא הגורם הכמעט בלעדי המייצר גידול טבעי חיובי מובהק לאורך זמן – זכאית החברה החרדית לא רק להכרה ובעיקר להוקרה על כך, אלא שהיא זכאית גם לכך שהדיון בדרישה ממנה לשינויים תקדימיים בסוגיות רגישות יתקיים בדרך של שיח מכבד ובפתיחות מרבית למצוקותיה, ולא בבוטות קלגסית המוּנעת במידה לא מבוטלת ממניעים פוליטיים זרים.

במילים אחרות, לא רק שהחברה החרדית אינה זוכה להוקרה שלה היא ראויה, אלא שההפך הוא הנכון: חרף תרומתה הדמוגרפית היקרה מפז, חלקים רחבים בציבור הישראלי, המוסתים על ידי מי שמשתמשים במצוקת החרדים כקרדום להפלת הממשלה – עוסקים באינטנסיביות אובססיבית בשיעורי ההשתתפות הנמוכים של חרדים בשוק העבודה ובשירות הצבאי, תוך התעלמות מוחלטת מתרומתם הכבירה בנושא שהוא בליבת קיומנו כמדינה יהודית.

ההסתה בימים אלה נגד החרדים, בחוגים מסוימים, בסגנון מזכיר נשכחות, מתעלמת במודע ובזדון מהמהפך הדרמטי בגישתם מאז 7 באוקטובר, הבא לידי ביטוי בהסכמתם לחוק גיוס שיאפשר גיוס של 17 אלף חרדים בשלוש שנים. הצגתו כחוק השתמטות היא מרושעת, בייחוד בהשוואה לדרישותיו הצנועות בהרבה של אביגדור ליברמן כדי להקים ממשלת 65 עם הליכוד באפריל 2019, בכנסת ה־21.

אם בני גנץ וחבריו היו נאמנים להצעתם ככחול לבן באותו סיבוב - לחתום על נייר ריק ולתת אותו לחרדים למילוי תכנים, ולסיסמתם "ישראל לפני הכל" – הרי שהיו מצטרפים להכרה שהחברה החרדית בישראל היא מנוע עיקרי לשימורו ולחיזוקו של הרוב היהודי בארץ בזכות שיעורי הילודה, הגידול הטבעי והפרופיל הגילי שלה, ההופכים אותה לבעלת חשיבות אסטרטגית לעתידה של מדינת ישראל.

הגיע הזמן להכיר בכך לא רק כאבחנה סטטיסטית, אלא כחלק מעיצוב התודעה הלאומית. השיח הציבורי חייב לעבור מעמדה של ביקורת ושיפוט לעמדה של הכרת תודה, אחריות הדדית וחזון משותף. ויחד לברוא אמנה חדשה המכירה בכך שהציבור החרדי שואף לשמר את אורח חייו, בעוד המדינה שואפת לשלבו בשוק העבודה ובשירות הלאומי־ביטחוני. שני הצדדים יכולים להתכנס סביב חזון משותף: שמירה על מדינה יהודית ברוב יהודי מוצק, תוך כיבוד אורחות חיים שונים.

במקום לתאר את החברה החרדית כאתגר שצריך "לפצח", יש להכיר בה כשותפה שיש לשלב. כך ניתן ליצור תודעה ציבורית חדשה, הרואה, מעריכה ומכירה בתרומתה הייחודית של האוכלוסייה החרדית לעתיד הלאומי של מדינת ישראל.

התבוננות מפוכחת מחייבת לא רק הכרה בעובדה זו, אלא גם פתיחת דף חדש בשיח הציבורי. כזה שבו החרדים לא רק נתפסים כחלק מן העם היהודי, אלא גם כאחד מעמודי התווך של עתידו בארץ ישראל.