מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו - אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים - זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה - את גם אשמה.
התרעות פיקוד העורף