בגידה, חצי בגידה | מרסל מוסרי

השנה הייתה 2015 והוזמנתי להרצות באוניברסיטת חיפה. אגב, עד היום לא קיבלתי את התשלום על ההרצאה ההיא, מהסיבה הפשוטה שהייתי בתחילת דרכי, וכשביקשו חשבונית או קבלה הסתבכתי. ביקשתי 400 שקל על ההרצאה ההיא (היום אני מבקשת את זה רק על נסיעות) ולא הבנתי למה אי אפשר פשוט לתת לי את השטרות ביד ולהקפיץ אותי אל תחנת האוטובוס. אבל זה לא הנושא.

אחרי ההרצאה הציע לי מישהו שנכח בה לצאת איתו לדרינק ולאכול משהו. “לפחות שתחזרי שבעה מפה", אמר. הייתי בת 25 ואף אחד לא חיכה לי בדירת השותפים שבה גרתי. הוא גם נראה טוב מאוד והיה לו ביטחון עצמי מופרז, אז הסכמתי. הבירה וההמבורגר שהזמנו המשיכו לעוד בירה ועוד צ'ייסר, ואת הלילה סיימנו בביתו.

הוא הזיז אצלי משהו, ובבוקר הקפיץ אותי עד הבית. שלושה ימים חלפו ונפגשנו שוב, הפעם לסופ"ש שלם, והלב שלי, שהיה די סגור עד אז, התחיל להיפתח. קסמו של הבוסר.

במוצאי שבת, ברכב שלו, עלתה השיחה על קשרים מחייבים ומה כל אחד מאיתנו חושב על זה. אני לא זוכרת מה עניתי, אם ניסיתי להרשים ב"אני זורמת, מה שיקרה, יקרה" או שהצלחתי להיות כנה ואמרתי “בוא ננסה, אולי יחד?", אבל את מילותיו אני זוכרת בוודאות: הוא אמר שנכווה פעמיים מנשים שאהב, והוא לא מוכן לקחת על עצמו יותר את שיברון הלב. אז בקשר הבא שלו, הוא בטוח שירעה בשדות זרות. “בהסכמה של בת הזוג שלך, אתה מתכוון?".

סליחה על הדימוי. לא נפגשנו עוד, הוא לא טלפן ואני לא סימסתי, הספיק לי.

גם את הפלירטוטים בין חברה טובה שהייתה לי לבעלה של חברה אחרת שהייתה לי, אני זוכרת. תמיד היו עקיצות בין השניים, הוא נהג למשוך לה בצמות המדומיינות, להקניט אותה על זה שהיא עדיין רווקה ולא השכילה למצוא גבר טוב כמוהו. “אל תתייחסי אליו", אמרה חברתי השנייה, אשתו, “הוא סתם מציק לך".

לא להתייחס היה הדבר האחרון שרצתה לעשות, היא גמעה כל אחת מהעקיצות שלו, מהמילים, מהגירוי הזה, בצימאון רב - ואף השיבה משלה. “אני מעדיפה לגדל חתולים מלראות אותך לידי בבוקר", אמרה לו, וכשניסה להגיב, הוסיפה: “ואני אלרגית". צחקנו כולנו, אך הצחוק שלי לא היה אמיתי. על אנשים כאלו אני כותבת, וידעתי שזה לא יסתיים בטוב.

אני לא נביאת זעם, אבל זה באמת לא הסתיים בטוב. לא יודעת אם היה מגע או לא, אבל שנתיים אחרי כן, כשנכנס האיש לשירותים, מעוז הנאתם של הגברים, ועימו הסלולרי שלו, שהיה מחובר לכל מכשיר בבית, הופיעו על המסך, אחר כבוד, תכתובות שלו בלייב עם החברה. הן לא השאירו מקום לדמיון.

החברות בין השתיים הסתיימה באותו היום, הנישואים דווקא נמשכו, היא בחרה לסלוח לו ולא לפרק את הבית. חצי שנה אחרי כן התפרקה היא, ורק מתוך רסיסיה בנתה לעצמה בית אחר, בלעדיו, וחתכה את מספר חברותיה בחצי.

לפני שבועיים הפכנו כולנו למציצנים, ואם לא די בזה, גם ביצענו משפט שדה במנכ"ל חברת הטכנולוגיה (הנשוי) שנתפס חובק את סמנכ"לית משאבי האנוש באותה החברה. יש לי המון מה לכתוב על המציצנות הזו.

פעם אנשים הלכו להופעות כדי ליהנות מהמוזיקה, לדמוע כשהיא מזכירה להם משהו ולהתפרק, הפעם הם עסוקים בלחמוק מ"מצלמות הנשיקות" (מצלמות שתופסות זוגות בקהל ומקרינות אותם מתנשקים על מסכים ענקיים) או מ"מצלמות הלמי אתה דומה" (אותו הקונספט, מצלמים אותך, מקרינים את תמונתך על מסך ענק ולידך את הדמות שלה אתה דומה, בזמן שהקהל מתגלגל מצחוק).

אין בי רחמים על מי שנאף והוסיף חטא על פשע ועשה זאת במקום כל כך ציבורי. הרחמים שלי הם על אשתו, ילדיו והמעגל הקרוב אליו, שנאלצו בעל כורחם לסחוב יחד איתו את השיימינג הנוראי הזה.

שיח הבגידות עולה בימים האחרונים יותר ויותר, בפרט בגלל המקרה הקודם שעליו סיפרתי. מחד, אני יכולה להבין את מי שלא מרגיש נחשק, שנמנעת ממנו כל אינטימיות ושהוא הופך אט־אט להיות הצל של עצמו בקשר, ובשביל להרגיש שייך ולא לפרק, עושה מה שעושה בשעתיים תחומות ומדויקות.

אל תסקלו אותי, אבל על המציאות אני מביטה. מאידך, אני נגעלת מאלו שחוזרים אל האנדורפינים של גיל 16 והופכים את כל הדבר הזה לרומן מלא בפרפרים, אהבה בהסתר ושקרי “עוד נזדקן יחד" שעוזרים להם בזה. אתם משחקים פה בנפשות של אנשים, אני מכירה כמה, נשים וגברים, שנגדעה להם כל התקווה לחיות, לאהבה או לתשוקה אחרי שנבגדו בצורה כל כך קשה.

בשבוע שעבר התארחתי בפודקאסט של עורכת הדין איימי בכור־בוני. דיברנו קצת על כתיבה וגם קצת על אהבה. “איך נראים הדייטים שלך היום?", שאלה אותי. עניתי לה את האמת, שאני כמעט ולא יוצאת לדייטים, אבל אם אני יוצאת, לדייט יש שני כללים ראשונים שאם נשברו, כלום לא ימשיך. “מה הם?", שאלה.

“אם הוא מדבר סרה על גרושתו", עניתי, “ואם הוא לא אבא פעיל". איימי מחאה לי כפיים, אף שטכנאי השידור התלונן שזה יכאיב באוזני המאזינים. “שאפו", אמרה לי, “אבל תוסיפי עוד כלל". “איזה?", התעניינתי. “אם הוא מספר לך שבגד בעבר, סיימי את זה מיד, פעם בוגד...", אמרה לי. "תמיד בוגד", השלים הטכנאי, וצחקנו שלושתנו. לקחתי את הכלל השלישי בשתי ידיים.

וזה מצחיק איך אני עוברת על הטור עכשיו, רגע לפני שאני שולחת אותו לעורך, ובא לי למחוק את הכל ולהתחיל מההתחלה. כי לא רק גברים בוגדים, ולפי הטור הזה נראה שכן. אבל לפי המחקרים האחרונים שאותם קראתי, המספרים לא לטובתנו, למעשה, 50-50. נו, מה תגידו, אם לא במשכורות, לפחות בחטאים אנחנו תיקו.

ולסיום, כדי לרצות את הגברים הנאמנים הקוראים את הטור שלי, אספר לכם סיפור אופטימי על אישה שאחרי 12 שנות נישואים התחילה לחשוד בבעלה. פתאום במקום לסגור את העסק הקטן שהיה לו ולחזור הביתה ב־17:00 הגיע רק ב־19:00, ולפעמים ב־20:00.

פעם בשבוע היה להם מנהג שבו היא לא מבשלת כלום, וכשהילדים נרדמים, הם מזמינים להם אוכל טעים וצופים באיזו הרצאה בטלוויזיה, כל פעם על נושא אחר, וגם המסורת היפה הזו החלה להישחק. והשיא היה כשהגיע פירוט ההוצאות בוויזה. כשעמדה לפתוח את המעטפה, לקח את זה ממנה בברוטליות והחליף נושא.

אחרי שבכתה לאחיה הגדול ימים ארוכים, זה נעתר והחליט לעקוב אחרי הבעל, כי לחוקר פרטי לא היה ממש כסף. אחרי שלושה ימים לקח אותה לשיחה באחד מבתי הקפה בשדרה ופרץ בבכי.

“מי זו?", אמרה לו, “תגיד לי, אני חזקה". “אנחנו הבוגדים", אמר לה אחיה וניגב את דמעותיו, פן יראו אותו בחולשתו, “מה שאנחנו לא עושים, הוא עושה".

היא לא הבינה, הוא ניסה להסביר, אבל יצאו לו משפטים מבולבלים, ובאותו הערב, לקח אותה לראות בעצמה, איך בעלה הבוגד משוחח עם אמם של השניים בטלפון וזו מדריכה אותו אילו תרופות לקנות, איך לבחור לה מלפפונים טובים ואחרי שכל הקניות בביתה, הוא יורד שוב למטה, הפעם מלווה באביהם של השניים, יושב איתו קצת על הספסל, כדי שיבוא אוויר צח אל זקנתו ומעלה אותו הביתה.

שיניתי את הפרטים, אבל הסיפור אותנטי, שריר וקיים. ואם כבר פרק ב', כזה גבר בדיוק אאחל לי. בתלמוד הבבלי כתוב “אמר רבי יוסי: 'יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו'", משמע - הלוואי ויחשדו בי על לא עוול בכפי ואז על הביזיון שאעבור, יהיה שכרי הטוב כפול ומכופל. תהיו כאלו, הוגנים, ישרים וחכמים מספיק לפרק את הזוגיות בזמן, רגע לפי שתדרכו על רסיסיו של זה שפעם אהבתם.