בכל מקרה, החודש טחנתי אילת. יש הרצאות, עניינים. אין מה להתלונן. אילת היא העיר החמה בישראל, ולמרות זאת, אני די חולה עליה. עם זאת כמות האנשים בטיילת, בערבים, היא משהו שמעולם לא הכרתי. מדי ערב אלפי אנשים צועדים בחום אימים עם חלום אחד משותף: לצפות בכדור הזוהר שבלב הטיילת, שמעיף לשמיים שני אנשים, שנכנסו לתוך הכדור המאובטח מרצונם החופשי ובתשלום, כשהכל מוקרן על מסך וידיאו ענק.
בנסיעה השבוע הצטרפו אליי שתי הבנות ואשתי, ובין כל הדברים הכיפיים שיש בעיר, ויש הרבה, הכדור הפנט אותן. כמובן שהצעתי לגדולה לעלות למתקן, תוך שהבהרתי לה שאם נעשה את זה יחד, יש סיכוי גדול שאתעלף, אצרח, ויהיו לה פדיחות לכל החיים. אשתי די התלהבה מהרעיון שאבייש את עצמי. מרגע שההצעה עלתה היא הכינה את הנייד כדי לתעד כל רגע ולשלוח לחברות ולמשפחה. ברגע האחרון, מיכאלה, בת ה־6, ראתה ילד שעשה סיבוב באותו כדור, וייבב לאורך כל האירוע וגם בסיומו, מה ששכנע אותה שמדובר בפחד מוות.
באופן כללי, אילת הפכה להיות סוג של וגאס. אין הימורים, לפחות לא שאני מכיר, הכל קטן יותר, אבל יש שופינג ודרכים לבזבז כסף ברמה של אובדן הון מרשים ברולטה עצבנית. בכל מטר צצה יש מאין אטרקציה לילדים: צעצועים, בגדים, צמות, בגדי ספורט, סניקרס ושרשראות. אינסוף שרשראות. הבנות שלי, באופן טבעי, עקצו אותי בכל תחנה אפשרית.
קלעו להן צמות מפוארות, כי איך ילדה בת 4 יכולה להסתובב באילת בלי ראסטות? הן היו רעבות וצמאות, אז קנינו להן קרפ עם נוטלה, מיצים, ברד, שניצלים וצ'יפס, עוד שניצלונים וצ'יפס, מקדונלד'ס, אוכל איטלקי, טורטייה, גלידות, קרטיבים ומים קפואים (שזה בעצם בקבוק מים מינרליים ששמים במקפיא, ולוקחים עליו יותר, כי המים קפאו. לך תבין). הרשימה הנ"ל חוסלה בחצי יום בלבד.
בנוסף, הצמד עלה על כל מתקן אפשרי. הכל בתשלום מלא: מכונית בימבה קטנה, מכונית גדולה שנראית כמו רכב ספורט שזזה לכל כיוון ודי מהר, חללית שעושה רעשים ולא זזה, חללית שעולה ויורדת ועושה רעשים, וחללית שזזה הצידה ויורה לייזר. יצאנו גם לנסיעה ברכבת ילדים שנוסעת בחום בין המוני הנופשים בקצב של רבע קמ"ש לשעה. הן נהנו מהעניין כאילו מדובר בנסיעה באלפים.
רכשנו אקדח צעצוע שעושה בועות, בובת פוקימון עם אור, דובי פרווה מוזר, וגם כמה מוצרים של “גבי". מי שיש לו ילדים יודע מה זה “גבי". מסחטת כסף מבית נטפליקס. אפשר לומר בבטחה שכל הכסף שהרווחתי מההרצאות הלך, ועם ריבית, להוצאות השוטפות. אבל מה לא עושים כדי שתהיינה שמחות?
הבילוי בימים האלה רק בארץ. לחו"ל? פחד מוות לטוס. כל דקה יש דיווח על עוד ישראלי שגורש או כופכף באי כזה או בבירה אירופית אחרת. נשארים כאן. באילת הכל מפוצץ: הבריכה, הטיילת, החופים. אני אוהב את הדוחק, משום מה, אבל בשלב מסוים, כשחזרתי מאחת ההרצאות לבריכה, שם משפחתי העבירה את עיקר זמנה, ראיתי שאשתי, לצד פיקוח על הבנות, עוסקת בהדיפת כדורי כדורגל מיניאטוריים שעפים מעל הראש של הקטנות, בשלל משחקי כדורגל של ילדים אחרים בתוך המים. דחוס.
לעיתים, כמו תמיד אצלנו, אודה ואתוודה, צפיתי ממקור ראשון במתחים שעלולים היו להתפתח לקטטת “כתר פלסטיק", שתככב אחר כך ב־1V: כעס בתור לקפה טייק אוויי צמח למין חילופי דברים מתוחים, תור להמבורגר במזללה הרים למישהו את הסעיף, וכו׳. יש עצבים. אין פלא, מלחמה, שנים קשות, יוקר מחיה, וקיץ באילת.
ביחס לנתונים האנשים בארץ מלאכים. אשפי האיפוק. סיימתי את ההרצאה האחרונה, קפצנו לאוטו, עצרנו להתרעננות בנאות סמדר (מקום מהמם, אגב) ונסענו הביתה. איך שנחתנו על המיטה, הדלקנו את המזגן, ואשתי אמרה בהחלטיות: “אני חייבת חופש מהחופשה", ואף שזאת קלישאה שחוקה, כמה שהיא צדקה.
התרעות פיקוד העורף