רק כשיצאתי מישראל הצלחתי סוף סוף לנשום - ואז התחיל הגעגוע | טליה לוין

בחופשה הקצרה ברומא החלטתי להוריד מעליי את הזהות ואת המשא המחייב הזה של להיות ישראלית ויהודייה. ודווקא אז הפציע הגעגוע למקום שאני הכי אוהבת לגור בו בעולם

טליה לוין צילום: ג'רמי לדנר
מזרקת טרווי, רומא
מזרקת טרווי, רומא | צילום: אינג'אימג'
3
גלריה

חצי שעה לפני חצות. בר שכונתי ברומא. לפני פחות משעתיים נחתנו בעיר, ואני כהרגלי יושבת בבר כדי להוריד פאניקה. כשהייתי טסה לבד, בעיקר אם זה היה למקום שלא הייתי בו קודם לכן, הדבר הראשון שהייתי עושה מיד אחרי הצ'ק אין, הוא ללכת לאכול משהו ברשת מזון מהיר בינלאומית מוכרת כדי להתקרקע.

אין כמו פחמימה אמריקאית מלאה בשומן רווי כדי לגרום לך להרגיש בבית. אבל עכשיו אני כבר לא לבד, בר יין זה בריא יותר, ופאניקה לא רק שלא הייתה לי, אלא יותר תחושת הקלה מעצם היציאה בפעם הראשונה מישראל מאז השבעה באוקטובר.

מולנו ישבה חבורת בנות שנראו בתחילת שנות ה־20 לחייהן. הן שתו יין וליהגו על בנים ועניינים, כמו שהייתי עושה בתל אביב לפני שהטרלול הפך לבלתי נסבל. קצת קינאתי בהן, שהן יושבות בשקט עם הטלפונים, מחכות לוואטסאפ ממישהו שלא התקשר ולא להתרעה של פיקוד העורף.

מזרקת טרווי ברומא
מזרקת טרווי ברומא | צילום: רויטרס

בגדול, החיים שלהן מתנהלים בצורה נורמלית. אף אחת לא אומרת לשנייה "חכי רגע, אל תצאי עכשיו מהבית, זוהה שיגור מתימן". הן מתעוררות ברומא, הולכות לעבודה, יוצאות לדייטים ויש להן שאיפות וחלומות, והן יכולות לנעוץ ביומן טיסות לחודשים קדימה בלי לחשוש שיסגרו להן את השמיים.

יומיים לפני הטיסה הרגשתי את המתח גואה. לא הרשיתי לעצמי להתרגש עד שעה אחרי ההמראה, אז הבנתי שאנחנו מספיק רחוקים מהארץ כך ששום טיל לא יוכל להחזיר אותנו על עקבותינו.

כן, זה אגואיסטי מצידי להתעסק רק ברצון שלי לצאת כבר מהמקום הזה, בזמן שאנשים נמקים בשבי וחיילים מתים ולא ברור אם תהיה עסקה ומתי - אבל לא יכולתי כבר לשאת יותר את סיר הלחץ, את הנדסת התודעה, את ההפחדות, את המתח, את הדריכות שאני נמצאת בה כבר כמעט שנתיים, את העובדה שאי אפשר ללכת לישון במקום הזה לילה אחד בשקט.

יומיים לפני הטיסה עוד מצאתי את עצמי רצה בשש בבוקר ברחוב הירקון כדי לחפש מחסה. נמאס לי להיות חייל צייתן במשחק שלא בחרתי להשתתף בו ושלא נראה שהוא עומד להיגמר.

אני מניחה שרק כשיוצאים מהמדינה מבינים עד כמה אנחנו חיים במקום לא שפוי, גם אם כמו שאמר בן זוגי החכם ״לכל מקום יש את הצרות שלו״. הוא צודק: הדשא של השכן האירופי לא ירוק יותר. ובכל זאת, עניתי לו שאני רוצה את הצרות של רומא ולא את אלו של תל אביב.

מזרקת טרווי ברומא
מזרקת טרווי ברומא | צילום: רויטרס

בצורך שלא אופייני לי בדרך כלל, הבנתי שבפרק הזמן הקצר שיש לי מחוץ לישראל אני רוצה לנתק את הזהות שלי טוטאלית. אני רוצה להיות תיירת בגרסת הטופו, להפקיד במלון רק את הדרכון הזר, לדבר בשפה אחרת, להסיר את כל הפושים מהטלפון, להוריד מעליי לרגע את המשא המחייב הזה של להיות ישראלית, יהודייה, אף שאני מחוברת לשני הטייטלים הללו בימים כתיקונם.

אני רוצה להסתובב כמו תיירת מספרד או אנגליה באתרי התיירות ברומא, לא לקפוץ מכל דגל פלסטין ברחוב או ממישהו שמדבר ערבית, לא לעצור מול שום שלט. להיות אדם חופשי על הפלנטה, מנותק מזהות, מפוליטיקה, מריקושטים של פחד ושנאה. ברור לי שלאורך זמן זה בלתי אפשרי.

היה ברומא משהו קסום, שהזכיר לי באופן אירוני את תל אביב בימים היפים שלה, כשעוד היו בה חיי לילה סוערים, כשאנשים לא היו בורחים לבתיהם לפני חצות, כשהמחירים בה היו שפויים יחסית, כשמקומות בילוי לא נסגרו על ימין ועל שמאל. כשאנשים היו שמחים ושתויים בשביל הכיף, ולא כי שתייה מוגזמת הפכה להיות הדרך היחידה להתמודד עם המצב.

וכך, בחופשה הקצרה נוצר בי גם געגוע למקום שאני הכי אוהבת לגור בו בעולם וגם חוויתי חוסר רצון לחזור, אפילו השתעשעתי במחשבה שאולי יסגרו לרגע את השמיים וניתקע למשך חודש באיטליה. לפני שטסנו לקחתי איתי את כל מה שאני צריכה לעבודה במקרה כזה. מחשבה שאף תייר שעמד איתי מול הפונטנה די טרווי לא היה מעלה בדעתו בזמן שארז מזוודה לחופשה.

אולי זה רק משבר קטן וזה חולף, ואולי כדברי המשורר פשוט נהייתי קצת עייפה. יכול להיות שכל מה שהייתי צריכה זו טעינה ארוכה למצבר. יכול להיות שכשנשוב אצליח למשוך עוד קצת את הניתוק, עד שהמציאות תכריח אותי להסתכל לה בעיניים.

באחד הערבים ברומא, כשתכננו את הארוחה שנעשה לחברים כשנחזור, הבנתי לשבריר שנייה שאני מתגעגעת לים שלי ולקן שלנו, גם אם נשברו בו חלונות, ושטרלול מזרח־תיכוני או לא, כל מה שחשוב בעולם נמצא בסוף עם האנשים הקרובים לך, עם השפה שהכי קל לקלל בה, וברחוב שגם אם מדי פעם צריך לרוץ ולתפוס בו מחסה - הוא עדיין שלך.

תגיות:
ישראל
/
יהדות
/
רומא
/
ישראלים
/
שבעה באוקטובר
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף