מלון קליפורניה הוא הבית, מדינת משטרה מחונכת ובאס באני אחד | מאיר עוזיאל

על פי ניסיוני בעולם הדיפלומטי, שגריר לא עושה מעשה כזה בלי מחשבה תחילה, בלי להיוועץ במשרד החוץ האמריקאי ובלי ליידע את נשיא ארה"ב. לצערנו, מנהיגת העולם החופשי והנאור החליטה לעשות מעשה מחאה דיפלומטית אמיץ כזה כדי להוקיע את העיוותים במערכת המשפט בישראל.

הגיע הזמן שהפרקליטות תמשוך את כתב האישום, כי הפרשה הזו כבר יצאה מגדר החדרים הפנימיים של משרדי הפרקליטות והחוקרים במשטרה. עכשיו המשפט מעורר נגדנו לעג עולמי. לדעתי אין סיכוי למשיכת כתב האישום וסיום המשפט, וזאת מטעמי אגו של המערכת, ושיישרף האמון במערכת המשפט בישראל.

בעצם, מעכשיו, צריכים להגיע עשרה ישראלים עם בובת באגס באני ולשבת באולם בשקט בכל ישיבת בית המשפט במשפט נתניהו. את הקרדיט על ההברקה הסאטירית הזו תמיד נשמור למייק האקבי שגריר ארה"ב. נהוג לומר שסאטירה היא הנשק של החלשים, אבל הפעם יש חידוש: ארה"ב בהחלט לא חלשה.

שגריר ארה"ב בישראל עשה עוד דבר. הוא אמר, בסארקזם, ואולי ברצינות, שאת המדינה הפלסטינית צריך להקים בריביירה הצרפתית. גם מנהיג הולנדי חשוב הצטרף ואמר זאת, ואפילו פרסם מפה עם מיקום המדינה הפלסטינית בתוך צרפת. הוא סימן שטח בריביירה הצרפתית, בערך מניס עד קאן (הנחיה שלי: לא לתת את השטח דווקא לרוחב חוף הריביירה, אלא לגובה, כאשר רק חלק קטן מאוד הוא בחוף, איפשהו בין מוֹנְפֶּלְיֶיה לבֶּזְיֶיה, והשאר משתרע צפונה בתוך צרפת. זה לא יורגש). דיפלומטיית הסאטירה יצאה לדרך, ונקווה שהיא תצליח לשנות משהו.

מה רבותא יש כאן? יאמרו קוראיי הצעירים מגיל 50. הם חיים בעולם שיש בו אינטרנט ואפשר לקלוט רדיו ולקרוא עיתונים בכל טלפון. אני נאלצתי לקלוט את רשת ב׳ או את גלי צה"ל ברדיו בגלים קצרים. זה לא היה קל, ולפעמים הייתי מחפש זמן רב, מסובב את הכפתור ומשוטט בין צפצופים ותחנות בכל השפות, מצפה לשמוע עברית.

היו מקרים שבהם תוך כדי החיפושים קלטתי פתאום משהו, אבל זה היה רק מוזיקה. אם זה לא היה שיר בעברית, לא הייתי יכול לדעת אם אני בתחנה ישראלית. פרט לשיר אחד: אם הייתי שומע את “מלון קליפורניה", הייתי עוצר מיד את החיפושים בסקאלה, ואומר לעצמי: “או, זהו, אני בתחנה מישראל", ומחכה עד סוף השיר. אף פעם לא פספסתי. מיד אחרי ש"מלון קליפורניה" הסתיים, נשמע הקריין, או פרסומות, ובכל המקרים ללא יוצא מהכלל הרדיו שלי דיבר אז עברית.

נדחקתי שוב למעמקי השלולית, שקעתי אל תהום השלולית (לא תמיד השלולית רדודה כמו שהצעירים חושבים). חייתי בהבנה שזהו זה, החיים הסתיימו גם בשבילי, ונשאר ממני עור של צפרדע מזקין שלא יודע מה לעשות עם עצמו. ולא שחסרו פה ושם צפרדעות בתחפושות של נסיכה, שרמזו, וגם יותר מרמזו, אבל ממש לא יכולתי. נגמר, זהו, אשב בצד, ואני כבר חש שהשלולית תתייבש עד הקיץ.

אבל, כמו באגדות של פעם, שכשרוצים להאמין בהן, הן קמות לתחייה. גם אחרי שנתיים וחצי. וכך, יום בהיר אחד, ממש בהיר, הופיעה נסיכה שגרמה לליבי זעזוע שפתח מחדש את הרגש, את הכמיהה לשותפות ביחד. אחרי ייסורי מצפון, ייסורים קשים מנשוא, היא העניקה לי נשיקה משחררת, נשיקה גורלית שפתחה את הנתיב לאהבה חדשה. כעת אנחנו ביחד, שיכורים כמו שתי צפרדעים מטופשות, ועם לבבות עולים על גדותיהם מאהבה בוערת. כן, יחד. מאיר היקר, אם תפרסם, שלא תעז להזכיר שם.