תכף ניגש לעצם העניין, אבל קודם כל אני רוצה להודות לילד אחד שהביא לידיעתי את הצורך החמור בשידוד מערכות בקרב הורים בני זמננו. הילד הזה אינו קורא, כלומר לא רק שהוא אינו קורא - ולא מחמת לקות כלשהי, חלילה - הוא גם לא יושב, צופה בתוכניות ילדים, מקשיב או עושה כל דבר אחר שכרוך ביכולת לשהות לשנייה במקום אחד.
אני מקווה שלא איבדתי את טביעת העין שלי לילדים, אבל אם לשפוט לפי המראה, מדובר בילד כבן שנתיים וחצי-שלוש, ילד יפה. מה עוד אתם צריכים לדעת עליו? אה, שהוא "טרוריסט".
ילדים שבוכים בטיסות הם חיזיון נפוץ, אבל הוא לא בכה - הוא רק התנהג כמבקר המסעדות של עיתון נחשב (רמז: לא נמכר בערד) וצרח בכל פעם שלא נראה לו משהו. לפי חלקיקי השנייה שהפרידו בין צווחה אחת לשנייה, הרי שבמקום חברת התעופה לא הייתי טורח לשגר אליו סקר שביעות רצון.
נניח לרגע לילד השרוע על רצפת הבואינג 737, רוקע ברגליו, חובט בידיו, תוקף נוסעים מזדמנים ובעיקר את הוריו, ונבהיר כאן שהוא ילד בריא בגופו ובנפשו. כלומר, לא סובל מאחת התסמונות שגורמות להתנהגות חריגה או השמעת קולות בלתי רצוניים. לו כך היה, לא הייתי כותב בגנותו ולו מילה אחת. הוא פשוט קורבן של הוריו, שני אנשים שנראים באמצע שנות ה־30 לחייהם, שפשוט לא מסוגלים לומר לו "לא".
בהתחלה זה התקבל אצלי בחיוך סלחני. אחרי הכל, לרבים מאיתנו יש או היו ילדים קטנים. אלא שהוא ראה בכל מבוגר אחראי מסביבו, מעין תואם להוריו הלא־מתפקדים־מבחירה - וכלום לא עזר: מסך שהניחה אמו לפניו עם איזו תוכנית ילדים שלא הכרתי מחמת קשישותי הממארת, צעצוע שאביו טלטל לעומתו כדי לצאת ידי חובה, דפי צביעה שסבתו ניסתה לשדל אותו למלא. נאדה: הוא המשיך להטיל אימה על ציבור הנוסעים. אפילו כאשר הדיילת היפה לקחה אותו בזרועותיה וניסתה לפייסו. כלום.
אם זה נשמע לכם קיצוני, אבהיר אך זאת: פעמיים פסעתי לתא השירותים רק כדי להימלט מהצרחות. אומנם זה חדר מבעד לדלת התא, אבל לפחות בכל פעם שבה הורדתי את המים, זכיתי לרעש המבורך של הדחת האסלה, שגבר אפילו על זה של הילד.
לא הייתי מתעכב על מעללי הדרדק, שיש לקוות שקלסתרונו מופיע עתה במשרדו של כל גורם שעוסק בתעופה אזרחית, אלמלא מלא עולמנו ילדים כאלה: במסעדות, בבתי הקפה, ברכבת, באוטובוס ובכל מקום שבו פוגשים המוני אזרחים שלווים את הילדים האלה, קורבנות של הורים שלא מסוגלים להעמיד את צאצאיהם במקומם.
למען הסר ספק, אני לא מתכוון חלילה למגר את התופעה באלימות (אם כי אודה שבשלב מסוים, כאשר באחת ממשימות הטלת האימה על הציבור חטף הינוקא־פינוקה מכה בראשו ומירר בבכי, נפלט לי "יש" קטן), אבל ללפות לרגע את ידו של ילד שהופך את חיי הסובבים לגיהינום, אפילו תפיסה חזקה ולהבהיר לו שמה שמותר, אולי, בבית - אסור ברשות הרבים? נראה לי לגיטימי לגמרי.
מתי איבדנו את היכולת להיות תקיפים עם האנשים הקטנים שאנחנו אוהבים כפי שלא אהבנו דבר מימינו? הן כשם שילד זקוק לחום ואהבה, הוא זקוק גם לגבולות, למישהו שיבדיל עבורו בין טוב לרע ובעיקר בין מותר לאסור, עד שילמד לעשות זאת בעצמו.
הוא יגדל להיות הילד שמכה את חבריו בגן, הנער ששם את רגליו על קצה המושב שמולו ברכבת, הסטודנט שמנהל שיחת טלפון בקולי קולות באוטובוס והמבוגר שלא מסוגל לכבד את העובדה שיש מי שממתינים בתור לפניו.
תודה לאל, נחתנו. למרות כינויה "עיר הנצח", ייתכן שמעולם לא חזתה רומא בגבר לא צעיר בעליל, המנשק את אדמתה בלהט שכזה ובליבו אך תפילה אחת: שלא יישבו לידינו בדרך חזרה.
התרעות פיקוד העורף