פני שנים רבות, כשהייתי בכיתה ו', הרגשתי שאני יכול לשנות את העולם. באחד הימים המורה נכנסה לכיתה והכריזה שהולך להיפתח קורס גישור מיוחד ומי שרוצה לקחת חלק בקורס יכול להירשם אליו. כמובן שבמסגרת המאניה הכללית שאחזה בי והתחושה שהעולם מונח לפניי ומחכה רק לי, מיד נרשמתי והתחלתי את הקורס. הייתי תלמיד מצטיין בקורס, או כך לפחות הרגשתי, ולכן, שבוע וחצי לפני תום הקורס וקבלת תעודת המגשר הרשמית, החלטתי לעבור לפרקטיקה וכשנתקלתי בשני ילדים מהשכבה מתחתיי שהחלו להתווכח ביניהם, מיד ניגשתי אליהם והתחלתי לגשר.
אלא שפעולת הגישור לא עבדה כמצופה, בפועל היה נראה שהאינטראקציה שלי איתם רק הלהיטה את הרוחות עוד יותר וגרמה למפלס הזעם לעלות. מהר מאוד ראיתי אגרוף מונף אל עבר פרצופי. בתוך חצי שעה כבר שכבתי על מיטת החולים בחדרו של הרופא במרפאה האזורית, שקבע חד־משמעית ששברתי את האף. בעקבות התקרית נזרקתי מקורס הגישור, וגם זכיתי להפוך לאנקדוטה אצל המדריך בקורס הגישור, שנהג מאז לספר בכל תחילת קורס את הסיפור שלי ולומר בסופו: “זו דוגמה לכמה מסוכן יכול להיות גישור כשאין לך מספיק ניסיון. אל תנסו להיות חכמולוגים כמו ליאור. גישור לא אחראי מוביל לצרות גדולות. אל תשכחו את זה אף פעם".
אף שעד היום כשאני מסתכל במראה אפי השבור משמש לי כתמרור אזהרה, אני נוטה לעשות דברים רבים בלי שיש לי הסמכה אליהם. השיא, אני חושב, היה כשהייתי מאושפז בבית החולים העמק בעפולה. מתוך שעמום בשילוב עם יצר חתרני, התחזיתי לרופא וסיירתי במחלקה הפנימית ודיברתי עם חולים על בעיותיהם. הצלחתי לעשות את זה בזכות למידה מדוקדקת של התנהלות הרופאים בבית החולים. במשך ימים עקבתי אחרי רופאים ובחנתי כל צעד שלהם והבחנתי בכך שהרופאים פושטים את חלוקיהם בכניסה לספרייה הרפואית של בית החולים. בדרך כלל הם גם משאירים את התג על החלוק.
וכך, באחד הימים, פשוט ניגשתי לאחד מווי התלייה בכניסה לספרייה הרפואית, לקחתי חלוק של אחד הרופאים, לבשתי אותו והתחלתי להסתובב במחלקה ולחלק עצות. הרגע שנחקק בזיכרוני יותר מכל היה כשניגש אליי חולה ואמר לי שזיהו אצלו אפנדיציטיס אבל הרופא שמטפל בו עדיין מתלבט מה לעשות עם זה (האם ללכת לניתוח להוצאת האפנדיציט או ללכת על טיפול מתון יותר של אנטיביוטיקה ונוזלים), והוא רוצה לקבל ממני חוות דעת נוספת.
כל זה קרה לפני שנים רבות - כך שיוצא שעבר הרבה זמן מאז עסקתי ברפואה. מאז עברתי יותר לאגף המחקר הרפואי. ראשית כל, החלטתי לפתח את התזה שלי באשר לאבחון משוכלל יותר של הפרעת קשב וריכוז ולנסות למסד על שמי אבחנה להפרעת קשב וריכוז חמורה יותר שתיקרא ADHDAYAN.
אני מרגיש שאני אוטוריטה בתחום הפרעות הקשב והריכוז וגם הייתי שפן הניסיונות הרשמי של כל זן של תרופות הקשב והריכוז האפשריות, ובמסגרת תחושת השליחות שלי בלעתי, הסנפתי ועישנתי כמויות של ריטלין ונגזרותיו (אדראל, אטנט, קונצרטה ויואנס) שיכולות לתחזק קשב וריכוז של בתי ספר שלמים. הפרעה נוספת שאני רוצה למסד היא הפרעה שממנה אני סובל לאחרונה ואני קורא לה תסמונת פרוטס (FROTS), שזה בעצם ראשי התיבות של false recognition on the street syndrome.
במסגרת התסמונת, שממנה אני סובל, החולה חש שהוא מזהה אנשים ברחוב אך לא מצליח לשייך אותם בצורה ברורה לחייו ובעקבות זה הוא לא יודע אם לנופף לשלום לאותו אדם או לא (מצד אחד הוא מבין שאם ינופף אולי ייצא אידיוט כי ינופף למישהו שהוא לא באמת מכיר, אך מצד שני, אם לא ינופף לשלום וזה מישהו שהוא באמת מכיר - הדבר עלול להיות הרסני במיוחד ולגרום להיעלבות אצל האדם השני ולהוביל לכך שהאדם הנעלב יסנן לעצמו ״ליאור הבן זונה הזה ראה אותי ועשה את עצמו כאילו הוא לא מכיר אותי, מתנשא מניאק״. דילמה רצינית).
זה קורה לי כל הזמן ומטריף את דעתי. הרפואה עוד לא מכירה את הסינדרום הזה, ולכן אין לי מענה רפואי הולם למצבי. בינתיים אני פשוט ממעט לצאת מהבית. אני מרגיש שהרפואה עוד לא התקדמה מספיק כך שהיא תוכל להשתלב עם התיאוריות וההנחות הרפואיות שלי. מדעי הרפואה זוחלים בקצב איטי מדי מכדי שיוכלו להדביק את הרעיונות המהפכניים שרצים אצלי בראש. אבל בעתיד יום יגיע ובו הרפואה ואני נסתנכרן, ואז אזכה לקבל את הראוי לי בתור רפורמטור מהפכני של הרפואה המודרנית. עד שזה יקרה, כמו שאמרתי, אני לא יוצא מהבית.
התרעות פיקוד העורף