"כאן גרים שבעה יתומים מאב שאיבדו סבא, דודה ושלושה בני דודים בפיגועי טרור רק בגלל היותם יהודים", נכתב על השלט הכואב שחיכה לחיילים על הדלת. רגע לפני שנכנסו הקצינים עם הוראת הפינוי, התיישבו האם וילדיה - הגדול אז בן 15, הקטנה בת 5 - סביב השולחן בפינת האוכל, והחלו לשיר. "רחם נא השם אלוקינו על ישראל עמך", ו"השם שמע תפילתי" ו"רחל מבכה על בניה".
זו הייתה התפילה הנקייה ששמעתי מעודי. טהורה, מחבקת, אוהבת, קורעת לב. בני המשפחה הניחו ידיים זה על כתפו של זה, ובעיניים עצומות נעו קדימה ואחורה בכוונה גדולה. כתבים שעמדו סביב התקשו נוכח המעמד. כמה מהם פרשו הצידה כדי לבכות.
כמה שעות אחר כך, כשאני עדיין בסערת רגשות עצומה, יצאתי מנצרים עם האוטובוס הראשון של המפונים, יחד עם עשרות הורים וילדים שנצמדו לחלונות הקטנים, תולים מבט אחרון במה שהיה עד לפני רגע קט סיפור החיים שלהם.
את סטירת הלחי הגדולה הרגשתי שעה ומשהו מאוחר יותר, כשהגעתי אל מערכת העיתון ברחוב קרליבך בתל אביב. בעודי מוצף רגשית מהמראות שראו עיניי, ומהחוויות שחוויתי כאורח לרגע בטרגדיה האנושית הגדולה שאפפה המוני אחים ואחיות שלנו, נכנסתי אל דסק החדשות הצוהל והשמח של העיתון. חלל העבודה הענק הזה הרגיש לי פתאום כמו טריטוריה שנלקחה מתוך יקום אחר, מנותק לגמרי מהמתחולל מאה קילומטר דרומה מכאן.
אין לי ולא היו לי טענות לאיש במערכת, כולם חברים שלי לעבודה, שרובם לא הכירו אישית אף אחד מהאנשים שנעקרו באחת מביתם על לא עוול בכפם. ועדיין, מעולם לא חשתי בפער גדול כל כך בין המציאות - שצרובה בי עד היום, 20 שנה אחרי - לבין מי שהיו אמונים לספר עליה לציבור.
גלגלי הדחפורים של הממשלה
אפשר לדבר עד מחרתיים על השאלה מה יקרה אם הכנסת תחליט להרוג את כל הג'ינג'ים, אבל ההיסטוריה מלמדת שבכל פעם שמישהו פה חשב להרוג ג'ינג'ים, הייתה שם העיתונות כדי למחוא לו כפיים והיה שם בג"ץ כדי לקבוע שכל עוד מדובר בג'ינג'ים הנכונים - אין עם זה שום בעיה.
וכמו העיתונות, כך גם מערכת המשפט. מי שתמיד הובטח לנו שביום פקודה תהיה זו שתעמוד על משמר זכויות הפרט, חופש הביטוי וזכות המחאה - הייתה הראשונה לדרוס אותם בגסות רוח. בית המשפט ומשרד המשפטים חתומים על אחד הפשעים המשפטיים-חברתיים הגדולים שנראו פה. ולא, לא בגלל דחיית העתירה שהוגשה נגד ההתנתקות. בגלל האופן שבו המערכות כולן אפשרו לדרוך באלימות על כל מי שביקש למחות נגד המהלך.
חמאס הורתע כבר אז
אי אפשר לפספס, מאז שבעה באוקטובר, את ניסיונותיהם המגושמים של מי שהובילו את ההתנתקות, תמכו בה או עודדו אותה תקשורתית, להימלט מהאירוע בלי להשאיר עקבות. "להתנתקות אין קשר לאירועי שבעה באוקטובר", הם מסבירים. "נכון, הייתה קונספציה, אבל היא לא קשורה להתנתקות". מהי הקונספציה? מזוודות הכסף, התפיסה שחמאס מורתע, האמונה שהגדר תציל אותנו ועוד ועוד.
"ואיך צה"ל, שמתקשה היום לשתק את הקסאמים הפרימיטיביים, יתמודד בעתיד עם טילים משוכללים הרבה יותר, שאותם ישגרו משטח בשליטת הפלסטינים?... היום אנחנו יוצאים משטח של ישות טרור, ויודעים שתקום שם מדינת טרור, שיירו משם טילים או קטיושות... וכאשר ייפלו קטיושות באשקלון, ונחזור לאותו מקום, נפלוש הפעם למעין מדינה ריבונית. זה יקל את מצבנו הבין לאומי, לחץ שאז נעמוד בו?".
עמידרור ולנדאו לא היו נביאים. הם ביטאו את תהיותיהם הפשוטות של רבים. לא היינו צריכים בימים ההם אפילו לא את אותה ילדה קטנה, יחידה ותמה, בשמלה אדומה ושתי צמות, שתעמוד ותשאל "למה?". המונים שאלו, "וכל האריות וכל הנמרים, עמדו שמוטי ראשים ולא מצאו תשובה".
אדמונד לוי היה קול בודד. גם כשתושבי גוש קטיף ביקשו לזמן לעדות את הרמטכ"ל, כדי שזה יגיד בקולו שההחלטה התקבלה בהליך מסודר, ושהוא מעריך שהיא תביא ליותר ביטחון - או במילותיו של השופט אדמונד לוי "מתוך הנחה שהוא יוכל להסיר את מעטה המסתורין בכל הנוגע לסכנות הנובעות מתוכנית ההתנתקות" - לוי היה השופט היחיד שחשב שראוי שכך יקרה.
"המדינה טוענת בפנינו כי תוכנית ההתנתקות תוביל למציאות ביטחונית טובה יותר. כך, משום השיפור הביטחוני הטמון בתוכנית והנגזר מהפחתת החיכוך בין כוחות צה"ל והאוכלוסייה האזרחית בשטח המפונה לבין האוכלוסייה הפלסטינית באזורים אלה. הפחתת סיכון זו תקטין את הסיכון לחיילי צה"ל... הפינוי ישפר את מרקם החיים של תושבי האזור הפלסטינים ויפחית את הרצון שלהם לפגוע באוכלוסייה הישראלית. לבסוף, תוכנית ההתנתקות תביא לצמצום סדר הכוחות הצבאי אשר יידרש על מנת לשמור על הביטחון השוטף באזור הזה...".
לקרוא ולדפוק את הראש. הכתובת הייתה על הקיר, גם עיוורים הבחינו בה, אבל נוכח הרצון לראות מתנחלים נעקרים מיישוביהם, איש במערכת לא רצה לקרוא אותה אז ולא רוצה לדבר עליה היום. אלמלא מפעל התעמולה התקשורתי שניצב מולנו ועסוק בניסיון להצדיק את מחדליו שלו מהעבר, לא היינו נדרשים להסביר אחרי שבעה באוקטובר מי צדק ומי הוביל אותנו אלי אסון, מי הזהיר ומי הבטיח ביטחון. המציאות העקובה מדם, היא ורק היא, מספרת את הסיפור הזה.
אז כן, הייתה כאן קונספציה. הקונספציה אמרה שאפשר לחיות עם מפלצת טרור המתגוררת לצידנו ולקוות לטוב. הקונספציה סברה שאפשר לסגת מול הטרור ולהאמין שהבריחה שלנו ממנו לא תעניק לו רוח גבית. ואם יש לקח אחד משמעותי מההתנתקות, שחלק מאיתנו מתקשים ללמוד גם אחרי המהלומה שספגנו בשבעה באוקטובר - זה הלקח. לא נותנים לטרור מטר. והעובדה ש-20 שנה אחרי, במקום חשבון נפש והודאה בטעות, עדיין צריך להסביר את זה - מטרידה מאוד.
מתנות חינם לטרוריסטים
כשאני מדבר על העיתונות שמיעטה לשאול שאלות, אני מדבר גם על הביקורת שכמעט שלא הייתה קיימת על תהליכי קבלת ההחלטות של אריאל שרון. אני מדבר קודם כול, ולפני הכול, על האופן שבו הוא התהפך ב-180 מעלות אחרי שנבחר. כולנו הרי יודעים מה עושה התקשורת היום כשראש הממשלה הנוכחי שלנו מבטיח א' ועושה ב', נכון?
"התהליך של קבלת ההחלטות על ההתנתקות, אני לא יודע כיצד נעשה, הוא ודאי לא נעשה במוסדות הראויים, ושרון גם לא היה מוכן להעלות אותו לדיון בשום פורום רשמי ככל שאני יודע", סיפר איילנד. "פתיחת הדיון הייתה של שרון, שאמר את הדבר הבא: 'ההחלטה לבצע את המהלך הזה של יציאה מעזה התקבלה, היא לא נושא לדיון, לא פותח את השאלה אם זה טוב או לא טוב, אם זה רע או לא רע, אם זה מסוכן או לא מסוכן. אנחנו קיבלנו את ההחלטה ועכשיו אנחנו לא עוסקים בשאלה של מה, אלא בשאלה של איך'".
בספרו המומלץ "לא נרדם בלילות", מוסיף איילנד עוד כמה תהיות על האופן שבו התקבלו ההחלטות סביב ההתנתקות. "...כשיצאתי מהפגישה עם שרון התרשמתי כי אין לראש הממשלה ממש מושג מהי בעצם התכלית - מה בעצם הוא רוצה להשיג", שיתף. איילנד הקים צוות עבודה, ובעודו עסוק בתכנונים ובניתוחי האפשרויות והיקפי הנסיגה, גילה להפתעתו - דרך קריאת ריאיון שהעניק שרון ליואל מרקוס ב"הארץ" - שראש הממשלה החליט לפנות את כל המתיישבים הישראלים מהרצועה. "לא ידעתי במה מדובר", הודה ראש המל"ל המופתע.
איילנד מביא עוד דוגמה שמלמדת רבות על האופן שבו התקבלו ההחלטות שהובילו לאחד המהלכים האסטרטגיים המשמעותיים לביטחוננו, כשהוא מספר על הדאגה שקיננה בו מפוטנציאל הנזק שעלול להיגרם עם נטישתו המתוכננת של ציר פילדלפי. "מצד אחד, וכדי לטעון כי אין לנו אחריות לנעשה בעזה, היה חשוב שנפנה את הציר ונשאיר מעבר פתוח בין מצרים לעזה. מצד אחר, בשל חשש מהברחות, היה חשוב שצה"ל ולא מישהו אחר ישלוט בציר", הסביר.
איילנד מצא פתרון וכתב כך בתוכנית: "צה"ל ימשיך לשלוט בציר פילדלפי גם אחרי היציאה מעזה, וזאת עד אשר יימצא סידור ביטחוני שיאפשר את העברת האחריות למישהו אחר". שרון קרא את המסמך של איילנד ואישר אותו.
בהמשך, סיפר איילנד, הוא עצמו ניהל משא ומתן עם האו"ם על הנוסחה הבאה: "מחנות הפליטים הצמודים לציר יפונו בהסכמה. תושביהם יועברו לשטח של גוש קטיף. הדבר יאפשר ליצור רצועה ברוחב של 400 מטר, נקייה מכל מבנה (ציר פילדלפי היה ברוחב של כ-20 מטר, כאשר הבתים מהצד הפלסטיני ומהצד המצרי סוגרים עליו מכל עבר). רצועה כזאת, רחבה ונקייה מבתים, תוכל להקטין מאוד את סכנת ההברחות ואת הסכנה לכוחות שנמצאים בה. הדבר ייצור אפשרות להעביר את האחריות לציר פילדלפי לכוח בין לאומי".
אלא שגם כאן, הניסיונות לנסח מהלך שיפחית את הפגיעה בביטחון, הושלך על ידי הדרג המדיני אל הפח. "בעודי שוקד על תכנית זו, לפתע דווח לי כי שר הבטחון (שאול מופז - ק"ל) הכריז שישראל תצא מהציר. הייתי בהלם. שוב פעולה חד צדדית. שוב הכרזה שלא ניתן לחזור ממנה. שוב מהלך בלתי מתואם. גם אם הסכמתי עם מופז כי בשלב כזה או אחר יהיה נכון לצאת מהשטח, הרי כל עוד מישהו מוכן לשלם על כך, מדוע לתת אותו בחינם?... חוכמת רחוב כה פשוטה חסרה לנו דווקא בקבלת ההחלטות החשובות ביותר ברמה הלאומית. מופז עשה בקטן את מה ששרון עשה בגדול - מוכנות למכור משהו במחיר אפס, גם כאשר ברור שיש גורמים שמוכנים לשלם יותר מכך".
"ההערכה של הגורמים הבכירים, נושאי התפקידים, שר הביטחון, ראש הממשלה, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, הייתה שהמצב לא יהיה יותר רע, ויש סיכוי לא רע שהמצב יהיה יותר טוב", השיב. האם הסיטואציה שבה אין איפכא מסתברא, משום שכולם חושבים אותו דבר, שאלתי אותו, איננה בעייתית? "היא בהחלט בעייתית", השיב יתום ביושר. בא לי להשתמש שוב במילה "קונספציה", הערתי לו. "יכול להיות", ענה. "כתוצאה מהמצב הפוליטי, לא היו כאלה שאתגרו את המציגים ושאלו את השאלות הקשות. וכאשר נשאלו השאלות הקשות וניתנו התשובות, שהן בעצם 'יהיה בסדר', אז היה לנו נוח לקבל את התשובות האלה".
כשהמערכת איבדה שליטה
6,000 איש נעצרו בהפגנות המחאה בימים ההם, נגד 700 מהם הוגשו כתבי אישום, רובם שילמו מחירים כבדים על הפגנות, על חסימות, על התקהלויות - ועל שאר עניינים שבמחאה נגד הרפורמה המשפטית, ערב המלחמה, גילינו שמערכת המשפט יודעת להיות רחומה וחנונה כלפיהם, כשהיא רוצה בכך.
קראתי אחרי ההתנתקות אין-ספור כתבי אישום, פרוטוקולים מדיוני הארכות מעצר ופסקי דין, כדי לנסות להבין איך הפכה החבורה האחראית על שלטון החוק, בלילה אחד, לעדר שועט שמסתער על היריב הפוליטי, כשהיא שוכחת את כל מה שהטיפו אנשיה שנות דור.
לשופטי בית המשפט העליון יש בעניין הזה תירוץ קבוע. כדי להסתיר את מבושיהם מאותם ימים, הם מסתתרים תמיד מאחורי כמה סיפורים על אלימות קשה באמת שהייתה בתקופה שלפני ההתנתקות, כדי להסביר למה החמירו בגישתם. זה תירוץ נלעג. למה? משום שאכן, היו כמה מקרים קשים כאלה, אבל עליהם איש לא מתווכח. הוויכוח הוא על עשרות אלפי אירועי מחאה יום יומיים שפגשו מערכת אכיפה שאיבדה שליטה ויצאה מדעתה.
כל מי שהיה פה לפני שנתיים, במחאה נגד הרפורמה, יכול רק להתפוצץ ולהיזכר כיצד מזוז הכריז מלחמה על חוסמי הכבישים, כיצד קבע שחסימת כבישים היא "המרדה ושבירת כל הכלים של הליך דמוקרטי", כיצד התגאה בכך שהמערכת המשפטית "נענתה לבקשות מעצר עד תום ההליכים" וכיצד, כפי שדווח אז בעיתונות, "הורה להחמיר את הענישה נגד מתנגדי ההתנתקות שיחסמו צירי תנועה. במקרים שבהם תיגרם הפרעה משמעותית לתנועה יוגשו כתבי אישום מחמירים כנגד מפירי הסדר, והם יואשמו בסעיף 'סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה' שהעונש המרבי עליו הוא 20 שנות מאסר".
ילדים ישבו ימים ארוכים במעצר בחשד שנטלו חלק בחסימת כביש. אנשים הושלכו למעצר בחשד להתקהלות אסורה. באירוע שמתנגדי ההתנתקות קראו לו "ניסוי כלים" ובו נחסמו צמתים רבים ברחבי הארץ, נעצרו 409 אנשים שהשתתפו בחסימות. "חלקם שוחררו בתוך 24 שעות, אבל רובם, הוארך מעצרם לצורכי חקירה", עדכן בכנסת שי ניצן. נגד כ-200 מהם הוגשו כתבי אישום. אנשים שהיו מעורבים בתכנון החסימות, נעצרו יום קודם לכן והוגשו נגדם כתבי אישום עם בקשה למעצר עד תום ההליכים. דבר כזה לא היה בישראל, לא לפני ההתנתקות ולא אחריה.
הבאתי כאן בעבר עשרות דוגמאות שילמדו כמה גדול היה הטירוף: אזרח מבוגר בילה חודשיים במעצר בחשד שנטל חלק בחסימת כביש, כשנציג המדינה דורש לעצור אותו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו ומסביר ש"מסוכנותו נובעת מעצם המעשה, חסימת כביש".
119 קטינים הובאו באחד האירועים למעצר בחבילה אחת אחרי שהיו על הגג המפורסם בכפר דרום. כמו במדינת עולם שלישי. בהארכת מעצר המונית. בלי לבדוק מה החשדות נגד כל קטין וקטין בפני עצמו. בלי לתהות אם יכול להיות שיש ביניהם ילדים שכלל לא עברו את העבירות המיוחסות להם. "אנשים צעירים כקטינים אלה, אשר אומנם ביצעו לכאורה עבירות פליליות לראשונה בחייהם, אך שמו להם למטרה לסכל את ביצוע החלטות הממשלה והכנסת, הינם מסוכנים לציבור הרבה יותר מאותו משתמש בסמים..", הסביר השופט.
צעירים שתלו שלטים על תמרורים מצאו את עצמם מול בקשה למעצרם עד תום ההליכים. צעירות לא הורשו להיכנס לרחבת הכותל, אחרי שבבידוק המוקדם שפכו להן את התיקים על תכולתם, אצל אחת מהן נמצא מחזיק מפתחות עם כיתוב של גוש קטיף, ולחמש אחרות נמצאה עמוק בתיק חולצה כתומה עם הכיתוב "יש לי אהבה והיא תנצח". צעירים שהדליקו מזרן כדי לחסום כביש, לא משהו שלא ראינו באירועי השנים האחרונות, מצאו את עצמם מול סעיפי אישום של "סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה", עבירה שעונשה יכול להגיע עד 20 שנות מאסר, בדומה לניסיון רצח.
שת"פ תקשורתי מביש
אחזור ואכתוב בפעם המיליון, שאני עוסק ללא הפסקה במה שמתרחש בעיתונות, משום שזו משפיעה על חיינו יותר מכל גורם אחר. היא קובעת את סדר היום, היא קובעת מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון, מי צודק ומי טועה, היא מלמדת את האזרח הפשוט מה מתרחש בשטח, בהתאם למה שנראה לה חשוב שהוא יידע, ומפעילה לחץ כבד על מקבלי ההחלטות - בדרג המדיני, הצבאי והמשפטי - ללכת בדרך שנראית לה נכונה.
קיץ 2005 הוא קיץ שבו התקשורת הישראלית, שששה אלי עקירת יהודים מאדמתם, איבדה מרצון את תפקידה והתמסרה כל כולה לטובת הספינים של השב"כ ושל המשטרה. מדי יום התפרסמו אזהרות על מתנחלים שמתכננים לירות על חיילים שיבואו לעקור אותם מביתם, ולשפוך עליהם שמן רותח, ולשסות בהם כלבי טרף, ולבצע לידם פיגועי התאבדות, ומה לא.
העיתונות כולה שיתפה פעולה עם גורמים שהיה להם עניין להשתיק את המחאה ולהדביק לה תווית של חוסר לגיטימיות. אלפי אנשים נכלאו על זוטי זוטות, לצלילי תרועת עיתונאים שלא תהו על המעצרים ההמוניים, ולא חשבו שיש בעיה כשעשרות ילדים מובאים להארכת מעצר קבוצתית במהלך שמזכיר מערכת משפט של שבט אפריקאי. עיתונות טובה היא ברכה גדולה. עיתונות רעה היא סכנה עצומה.
התרעות פיקוד העורף