אני מערער על "קביעותיו" של אשל, וסבור שחמאס מוכה והפך מארגון צבאי לארגון גרילה. אבל הדבר הבולט הוא היעדרן של המדיניות והאסטרטגיה ושל היצירתיות והמחשבה המדינית, לעומת שעטת הדחפורים האימתנית ותמונות שנותנות לבייס טעם של עוד. עוד הרס, גירוש, סיפוח וחלומות על עזה יהודית.
ואלה לא יחזירו לנו את החטופים. להחזרתם יש תעריף קשה וכואב. לאי־השבתם המחיר כבד שבעתיים.
שר המגזר
סמוטריץ' מבין שהרמטכ"ל זמיר לא ילד כאפות שלהם, שהוא יודע לענות גם בישיבה וגם בתקשורת, ושהוא לא מתכוון למכור את צה"ל ולוחמיו לחבורת המשיחיים ההזויים הללו. איך לא יתגעגע?
הרמטכ"ל כפוף תמיד למרותה של ממשלה נבחרת בישראל ומבצע את הנחיותיה, אלא אם מתנוסס מעליהן דגל שחור. הוא איננו כפוף לגחמות של שר כזה או אחר, וזכותו וחובתו לדרוש בתקיפות החלטות מנחות של מליאת הממשלה, שהיא מפקדו העליון של הצבא. לא סמוטריץ' ולא ישראל כ"ץ או נתניהו. רק מליאת הממשלה.
מוקצים מחמת מיאוס
בימים הללו לא נעים להיות ישראלי בחו"ל ולצפות בטלוויזיה בחדר במלון. זה לא משנה אם זה ערוץ מקומי אירופי או רשת אמריקאית. המילים "ישראל" ו"עזה" כמעט לא יורדות מהמסך, והתמונות הן של הרס, חורבן ונשים וילדים בתורים אינסופיים לפת לחם ומעט סוכר.
דפרין לא יקבל צל"ש. הוא בסך הכל מנסה לשרת צבא ומדינה ולחזור הביתה בשלום. זה לא קל. תודה לכם, אפי ואנשי היחידה. אתם בחזית חשובה, בתנאים כמעט בלתי אפשריים. אגב, אם מישהו שמע או יודע על דיון אסטרטגי בין־משרדי שערך לאחרונה מי שהיה פעם "מר הסברה", אנא עדכנו אותי במייל.
המבצר נופל
לא אחת ציפה שר האוצר שגרדוס, שלא התכופף ולא השתחווה (אלא לשליחותו ונאמנותו למדינה), יתפטר - אבל גרדוס לא נטש את המוצב עד לתום כהונתו. אני מודה לו כאן גם בשמכם.
מהרן ואני התחלנו ביחד את תפקידנו במטכ"ל: הוא כיועץ כספי ואני כדובר צה"ל. יחד הקמנו מדור לתקשורת כלכלית כדי להתמודד מול אגף התקציבים, יחד השתחררנו מצה"ל, ויחד פתחנו משרד משותף במגדלי עזריאלי. אני מכיר אותו ויכול להבטיח שהוא ממלכתי, מקצועי ולא הולך לשרת שום אג’נדה, אלא את האג’נדה של מדינת ישראל, ביטחונה ועתידה בימים קשים ומאתגרים. בהצלחה.
קצת לברוח
לא על מסע תענוגות אני עומד לכתוב לכם, אלא על מהלך בריאותי גרידא. סהדי במרומים שאני לא אוהב חופשות. לא רגיל. לא חונכתי בבית הוריי לחופשות ולא יצאנו מעולם לחופשה. אולי רק אבא ז"ל, שיצא להבראה מטעם סולל בונה. בחופשה של ממש, לא הייתי.
הגעתי למצב שבו גם אם אני משול למשאית מרצדס שנוסעת על הכביש יותר מ־60 שנה, וגם אם אני עושה טיפולים במוסך מורשה ובזמן, ומקפיד על חלפים מקוריים ועל צמיגים איכותיים - מגיע הזמן שבו המשאית הישנה והטובה מבקשת קצת מנוחה בשער הגיא, לפני העליות לירושלים. וזה מה שהרגשתי לראשונה בחיי. ואם תוסיפו לזה את העומס הנפשי והרגשי של השנתיים האחרונות, אז החופשה הפכה למוצר צריכה בסיסי.
אז ארזתי הכי פחות שארזתי אי פעם, ונסעתי עם חבר לאחד האיים במזרח הרחוק - ואני כותב לכם משם. לא עושה כלום. נח. שומע מוזיקה, קורא ספרים אוכל כזית וטובל בים ובבריכה. מטעין את עצמי, וזה נראה לי כהוראת קבע חדשה.
וכשאני מקטר בשפת הבריכה או במסז' על מה שכתבתי למעלה, החבר שלי אמיר אומר לי שכאשר קשה - מרימים ראש ולא ידיים. כך יהיה.
שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף