אינני יודע כמובן אם הוא הגיע לאבחנה נכונה של מצבם הנפשי. אולי גם הוא התחנך על ברכי "'לא יכול' הוא בן דוד של 'לא רוצה'". אולי ניסה לעמוד בפרץ כדי למנוע סחף בירידה במוטיבציה בקרב חיילים נוספים. אינני יודע. אך כשהחיילים הללו סירבו לצאת שוב לעזה – הם הועמדו לדין משמעתי. מפקדם הסתמך על קביעת הקב"ן ודן אותם למאסר.
בצבא האדום בימי מלחמת העולם השנייה היו פוליטרוקים שתפקידם לירות בשדה הקרב בחיילים שאינם מסתערים. הם הוגדרו "פחדנים". במלחמת העצמאות היו חיילים בחטיבת הראל, בקרבות בדרך לירושלים, אשר לא יכלו עוד. רבים מחבריהם נהרגו לידם, אולי סבלו אז מ"הלם קרב", פוסט־טראומה, אולי נשחקו עד דק ונשברו.
הם התחבאו מתחת לאחד המבנים בקריית ענבים וסירבו לצאת. מפקדיהם לא הבינו. הם הגדירו אותם "ארטיסטים", וכיוון שלא יכלו להכריחם לצאת לקרב - שלחו אותם לקבור בלילות את חבריהם שנהרגו בימים. יש להניח כי יש בהם כאלו שלא התאוששו מכך עד יום מותם.
מחלישים את הבית
מאליו ברור כי אין דומה עניינם של חיילי הנח"ל ש"לא יכלו עוד" לזה של מפקדים בכירים לשעבר ושל בעלי טורים ופוליטיקאים, בשירות או בדימוס, הקוראים לסרב להילחם ולהפסיק לשרת. ויש בהם שבציניות נתעבת רותמים את מצוקות החיילים למטרותיהם הפוליטיות, מעלילים על מדינת ישראל וצה"ל רצח עם, ומאיימים על החיילים והמפקדים כי כולם יוגדרו פושעי מלחמה. שלא יוכלו לצאת מהארץ כי ירדפו אותם בכל מקום.
מלמן גם בטוח שהוא יודע מה הסיבה: זו תוצאה של האינדוקטרינציה שעבר הציבור והשינוי בשורות הצבא. מה שלא עלה על דעתו, ועל דעתם של דומיו המעלילים והממרידים, שכאשר הם נוסעים באיזו אוטוסטרדה ושומעים ברדיו שמישהו נוסע בכביש הזה נגד כיוון התנועה, הם בטוחים שלא אחד, אלא אלפים נוסעים נגד הכיוון - בעצם, כל מי שבא מולם - זה שהם אולי אינם קרנפים אלא חולדים עיוורים.
הם אלו שאיבדו את היכולת להתבונן במציאות, להבין מה שהתרחש כאן ב־7 באוקטובר ההוא. להפנים שרוב הציבור היהודי בישראל כבר לא יהיה מוכן שוב לטמון את ראשו בחול וללהג על שתי מדינות, ו"איפוק זה כוח", ו"האחר הוא אני" ו"רוב הערבים לא רוצים מלחמה".
אנחנו או הם
ואין הם מסוגלים להבין איך כל כך הרבה לשעברים שהיו פעילים מאוד בימי המחאה, שידעו לאיים שלא יתגייסו; כל הבדימוסים שקראו לסרב, לא להתגייס, "להפסיק התנדבות" (אלו הפחדנים שלא רצו להסתבך עם סעיף ההמרדה ב"חוק העונשין") – איך כולם נאלמו דום עכשיו. בייחוד תמה מלמן על "טייסים 555" ו"מפקדים למען ביטחון ישראל". למה לא נשמע קולם עכשיו?
אבל רובם לא איבדו את קולם, אלא הבינו מה עוללו בקריאותיהם לסרבנות. וכל הטוענים שחמאס לא הושפע מהסרבנות, לפחות בקביעת עיתוי המתקפה – מצליחים בקושי לרמות את עצמם. הציבור יודע, בלי מסמכים חסויים, שלא ייתכן מצב שבו האויב סבור שהצבא מתפורר, כפי שטענו הסרבנים – ולא ינסה לנצל את החולשה. הם יודעים בדיוק מה עומק הפשע שלהם, וגם אם אינם מודים בו בפומבי – נשבעו בסתר ליבם לא לחזור עליו.
מילה לסיום
חיילי הנח"ל שסירבו לחזור לעזה פשוט לא היו מסוגלים. כל האחרים שמנינו כאן פשוט לא רוצים. לא רוצים שישראל תנצח.
התרעות פיקוד העורף