מדובר אפוא בהצעה בעלת חשיבות היסטורית רבה. עם זאת, בכל הנאומים של מקדמי ההצעה ותומכיה לא הייתה שום התייחסות לשלושה מיליון פלסטינים שגרים ביו"ש ולשני מיליון פלסטינים שגרים ברצועת עזה. מבחינת תומכי הסיפוח, האנשים האלו הם שקופים לחלוטין. עם זאת, אחרי סיפוח יו"ש והרצועה, ישראל תשלוט בכחמשת מיליוני הפלסטינים האלו ותצטרך לדאוג לכל צורכי חייהם. כלומר, התומכים בהחלת הריבונות מקדמים חזון בלהות, שיהפוך את מדינת ישראל ממדינת היהודים למדינה דו־לאומית עם רוב ערבי.
אף על פי כן, הייתי שמח אם ממשלת ישראל הייתה מאמצת את ההצעה הזו. כיום, הממשלה בהנהגת בנימין נתניהו מקדמת סיפוח דה־פקטו של יו"ש, אבל יכולה לטעון במקביל שהיא נגד מדינת דו־לאומית שכוללת שלושה מיליון ערבים ללא שום זכויות אזרח. תמיכה של הממשלה בהצעת הסיפוח הייתה חושפת את האמת מאחורי מניעיה.
כך או כך, הצעת הסיפוח שבה והראתה שאין דבר כזה "ימין מתון". התוכנית של הימין על כל חלקיו היא לספח את יו"ש והרצועה, לפרק את הרשות הפלסטינית ולשלוט בחמישה מיליון פלסטינים. זו העמדה של ראש הממשלה נתניהו, וזו גם העמדה של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, שלכאורה משתייכים למחנה המרכז, ובסוגיה הזו אין שום הבדל ביניהם לבין בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר.
היות שמדובר בנושא קיומי למדינת ישראל – להמשיך להיות מדינת לאום של העם היהודי, או להפוך למדינה דו־לאומית – יש לקוות שהוא יעמוד במוקד מערכת הבחירות הקרובה, ושכל מפלגות הימין, כולל המפלגות של בנט וליברמן, יפסיקו להתחבא מאחורי מסיכה שקרית של מתינות, ויציגו את עמדותיהם המדיניות לציבור ללא כחל ושרק.
ההצעה להחלת ריבונות מלאה על יו"ש זכתה לתמיכה נרחבת שחרגה משורות הקואליציה, תוך שכמעט אין שום התנגדות לכך מהאופוזיציה. 71 חברי כנסת הצביעו בעדה, ורק 13 הצביעו נגדה. בין התומכים בהצעה אפשר היה למצוא גם את חברי מפלגת ישראל ביתנו, שלכאורה נמנים עם האופוזיציה. ומה עם המפלגה של יאיר לפיד והמפלגה של בני גנץ אתם שואלים? ובכן, הם החליטו להחרים את הדיון ולצאת מהמליאה בזמן ההצבעה, וכך לאפשר לקואליציה להעביר את ההצעה ברוב מוחץ.
אין דבר יותר סמלי מכך שההצבעה על ההצעה לספח את יו"ש התנהלה מול הכיסאות הריקים של מפלגות אופוזיציה, שכן זה מה שהיא בדיוק – אופוזיציה של כיסאות ריקים. אני לא מכיר שום תקדים היסטורי לכך שבמדינה דמוקרטית מתחולל מגה־מחדל כמו 7 באוקטובר, והממשלה והקואליציה לא נאלצות להתפטר בעקבותיו או להקדים את הבחירות, או לכל הפחות להחליף את ראש הממשלה.
וזה לא שטבח שמחת תורה היה המחדל העצום היחיד של הממשלה. הרי אחרי יותר מ־660 יום של לחימה, הממשלה עדיין לא הצליחה להביא למיטוט שלטון חמאס ברצועה או להשיג את מטרות המלחמה האחרות. וחרף מחדלים אלו, לא רק שהאופוזיציה לא הצליחה לפרק את הקואליציה, אלא שהקואליציה פירקה את האופוזיציה. למעשה, האופוזיציה נכשלה בתפקידה הדמוקרטי באופן כל כך גורף, שספק אם בכלל אפשר לקרוא לה אופוזיציה.
ושיהיה ברור, אף שאני מתנגד בכל תוקף לרעיון העוועים של סיפוח השטחים, אין לי ביקורת על חברי ישראל ביתנו או על בנט ושותפיו הפוליטיים שתומכים במהלך הזה. בנט וליברמן הם אנשי ימין קיצוני, והם תמיד היו כך. זה שרבים במחנה השמאל־מרכז הפכו את השניים ל"תקווה הלבנה הגדולה" של השמאל הציוני, זו האשמה שלהם ושלהם בלבד. שכן בנט וליברמן מעולם לא הסתירו את תמיכתם בסיפוח, והם אף פעלו לקדמו לאורך הקריירה הפוליטית שלהם.
הביקורת והכעס שלי הם על אלו שהפכו את הריקנות האידיאולוגית לאידיאולוגיה, ושמובילים ציבור מצביעים נרחב לאבדון פוליטי. לפיד וגנץ הם לא פוליטיקאים, לא מדינאים ובטח שלא מנהיגים. הם פארסה פוליטית, אבל כזו שממש לא מצחיקה. אפילו כשהם כבר טורחים לאייש את כיסאות האופוזיציה, הכיסאות נותרים ריקים. אין פלא שבוחריהם מאסו בחדלות האישים של השניים, ועוברים לתמוך באנשי ימין קיצוני כמו בנט וליברמן.
ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון הסביר בכנסת, לפני 76 שנה, שהרוב בעם "רוצים מדינה יהודית, אפילו אם לא בכל הארץ", ולכן "כשעמדה שאלת שלמות הארץ בלי מדינה יהודית, או מדינה יהודית בלי שלמות הארץ – בחרנו במדינה יהודית בלי שלמות הארץ" (הישיבה ה־20 של הכנסת הראשונה, 4 באפריל 1949). זו עדיין הסוגיה החשובה ביותר לעתידה של מדינת ישראל, ורבים בעם ממשיכים להחזיק בתפיסה הבן־גוריוניסטית, המעדיפה מדינה יהודית על פני שלמות הארץ.
לפי סקר של המכון למדיניות העם היהודי, רוב מכריע מקרב הנסקרים מתנגד לסיפוח יהודה ושומרון, וכמעט מחצית מאזרחי ישראל היהודים תומכים בכך שלמדינת ישראל יהיה רוב יהודי גם במחיר של ויתור על שטחי ארץ ישראל (וזה סקר שנערך בתקופה שאחרי 7 באוקטובר). אבל לכל המצביעים האלו פשוט אין מי שייצג אותם בכנסת.
הגיע הזמן שהכיסאות הריקים של לפיד וגנץ יתפנו לאנשים אחרים שיוכלו להציע למחנה השמאל־מרכז הנהגה אידיאולוגית וייצוג נאמן. האנשים האלו קיימים. הם מנהיגים תנועות ועמותות, הם פועלים מול הציבור וקשובים לדעותיו – והם צריכים לעבור לקדמת הבמה הפוליטית, משום שכבר עכשיו הם מנהיגים פוליטיים טובים לאין ערוך מהריקים בכנסת, שאפילו לא מצליחים לתפקד כאופוזיציה.
בואו נקווה אפוא שמערכת הבחירות הבאה תתמקד בזירה האידיאולוגית ותיערך בין אלו שמצדדים בחזון הפוסט־ציוני הימני של מדינה דו־לאומית עם רוב ערבי, לבין אלו שתומכים בחזון הציוני הבן־גוריוניסטי של מדינת היהודים.
התרעות פיקוד העורף