באותו שבוע, המילה "חמאס" הוזכרה בארבע כותרות בלבד: הראשונה הכריזה שאין שום הוכחות שחמאס בזז סיוע הומניטרי. השנייה בישרה שארה"ב וישראל נסוגו מהמו"מ על הפסקת אש עם חמאס – ללא רמז שמעשה כלשהו של חמאס גרם לכך. השלישית עסקה בכישלון המוחלט של ישראל בחזרתה למלחמה אחרי מרץ 2025. הרביעית ציטטה ארגון זכויות שהאשים את ישראל ברצח עם, בטענה שהיא לא נלחמת בחמאס אלא בפלסטינים. שום מילה שיכולה לרמז על אלימות של חמאס לא הוזכרה בכל הכותרות הללו.
עכשיו נסו לחשוב על אדם שעדיין תופס את ה"טיימס" כמקור אמין למה שקורה במזרח התיכון. יהיה קשה להאשים את אותו אדם בחוסר הבנה של הסיטואציה או בכעס העצום שהוא יחוש כלפי ישראל, ויהיה גם קשה להאשים אותו באדישות כלפי חמאס.
סיכום הכותרות שמופיע כאן הוא מסגור רנדומלי של רגע אחד על רצף הזמן, אבל כזה שמסביר הכל. שמדגים את גודל ההגזמה. את חוסר הפרופורציות. את ההקצנה המטורפת. כשגוף בעל השפעה מגזים ככה, הוא גורם לקוראיו להקצין עמדות. בשוליים, מי שבכל מקרה נמצא על הקצה, עלול לנקוט מעשים קיצוניים כלפי ישראלים ויהודים. מדהים עד כמה מוקדי כוח איבדו כל מודעוּת מינימלית, והפסיקו לחבר בין מעשה לתוצאה.
מי מקדם מדינה פלסטינית?
מה שזה לא יהיה – זה פשוט לא עובד. המציאות הודיעה לנו רשמית השבוע, שככל שנשתמש ביותר כוח צבאי ללא מדיניות חכמה, נקדם מדינה פלסטינית כתוצר של 7 באוקטובר. זה פשוט מטורף.
לכוח יש מגבלות. כשמשתמשים בו לאורך זמן בלי שיקול דעת ומידתיות, נתקעים עם הראש בקיר. זה מה שקורה לנו בזמן האחרון. הממשלה החליטה "להכריע את חמאס" ולהתעלם מכל מה שקורה עד שהמטרה תושג. לכאורה – נחישות. בפועל – עיוורון.
ברקע, חיילים רבים כבר לא עומדים בעומס. חלקם מתאבדים. חלקם מסרבים להתייצב בפעם המי־יודע־כמה ונשלחים לכלא, בעוד לסרבנות החרדית יש חסינות. חלקם לא עומדים רגשית בתחושה שכבר לא באמת מנסים להציל את החטופים. מישהו שם שכח שצה"ל הוא צבא העם? שאי אפשר להשתמש בו כאילו היה משאב בלתי מוגבל?
מסביבנו, הלגיטימציה קורסת. חברות מסחריות מקפיאות עסקאות מתוך פחד להיות מזוהות עם ישראל. כל מי שמבקר בחו"ל מבין את זה, בין שחטף מכות ברחוב, ובין שגורש ממסעדה כי דיבר עברית, או סתם שוחח עם מכרים. קמפיין ההרעבה של עזה עבד, גם אם הוא פייק בחלקו הגדול. מתברר שאי אפשר להתעורר באיחור אופנתי של 21 חודשים ולנצח במלחמת התודעה, ואי אפשר לשלוט בנרטיב כשאתה מתגונן מול צונאמי.
לכוח יש מגבלות, ומדיניות לא יכולה להסתמך על כוח צבאי בלבד, גם אם יש המון כוח צבאי. כשמסרבים להכיר בטעויות כשהעניינים לא הולכים, ורק משתמשים בעוד יותר כוח, בסוף חוצים איזשהו גבול והכל מתהפך.
שתי המפלגות הקיצוניות ששותפות בקואליציה אינן מסוגלות לראות מגבלות – זהו טיבה של משיחיות. אבל כאן נכנס תפקידה של מפלגת הליכוד שחייבת להתעשת במהרה, כי האירוע קורס לכולנו על הראש.
עסקה ברורה על השולחן
מהו הרגע שבו אנחנו מבינים שטעינו? שמשהו שהאמנו בו לא עובד? מתי אנחנו אומרים – וואלה, היה צריך להמשיך את עסקת החטופים של ינואר לשלב ב'. או – היינו צריכים לסגור עסקה כוללת בתום הניצחון המדהים באיראן, ולצאת לבחירות עם הבטחה לדיל הסעודי. יש רגע כזה? או שאנחנו צודקים כל הדרך לתהום?
כדי לשמור אותו בממשלה, אין קול צלול שמטמיע מדיניות אחרת. אחרי זיגזג כזה של שנתיים, בניסיון לעבוד על כולם ולהגיד לכל אחד את מה שהוא רצה לשמוע, איבדנו גם חלק גדול מהישראלים והיהודים. אז את מי נדמה לנו שנוכל לשכנע?
בתוך העולם המוגזם והקיצוני של 2025, ישראל צריכה לסלול את הדרך השפויה. להציג אנד־גיים הגיוני. את המשיחיות לא ניתן להסביר, וההקצנה מביאה לתגובות נגד קשות, כמו הכרה במדינה פלסטינית.
ככה זה נראה כשהזמן נגמר. הרי אף אחד כבר לא מפקפק בכוח הצבאי של ישראל – בעזה, בלבנון, באיראן ובכל המזה"ת כבר הבינו שאנחנו מגיבים באופן לא מידתי, וזה מצוין. לכן המשך המלחמה בשלב הזה גורם לפקפוק רציני בשיקול הדעת שלנו.
התרעות פיקוד העורף