להשמיד, לאבד
זה עבר כמעט מתחת לרדאר, אבל ההודעה שכתב "שר המשפטים" יריב לוין במענה לבג"ץ, על הסיבות שבעטיין החליטה הממשלה להדיח את היועצת המשפטית שלה בדרכים עקלקלות, היא לא פחות מאשר שומטת לסת.
"הפכנו כל אבן", הצהיר מי שלא ישאיר כאן אחריו אבן על אבן, "במאמץ למצוא יועץ משפטי לממשלה או שר משפטים לשעבר שיתמוך בפיטורי היועצת, אבל לא הצלחנו". הוא גילה כי מתוך 14 שרי המשפטים לשעבר החיים בישראל, יש 3 שלא הביעו התנגדות פומבית לפיטוריה, אבל גם הם לא מוכנים להרים את ידם בוועדת האיתור כדי שתפוטר.
קשה להאמין, אבל זה אמיתי: יש כללים ברורים, מסודרים ומנוסחים להחלפת יועמ"ש לפני סיום הקדנציה. מי קבע אותם? הממשלה. איזו ממשלה? ממשלת נתניהו (הראשונה). הבעיה היא שעל פי הכללים האלה, אי אפשר להחליף את היועמ"שית המכהנת. אז הממשלה, בהתקף של גאונות נדירה, החליטה לשנות את כללי המשחק (שהיא קבעה) תוך כדי המשחק, וגם הודיעה את זה לבג"ץ.
מעניין אם אותו יריב לוין, מהאחראים הראשיים לחורבן במובניו הרחבים ביותר, עצר לרגע כדי להגיד לעצמו את הדבר הבא: "רגע, איך ייתכן שאני לא יכול למצוא אף אחד שיתמוך ברעיון הזה? יש 14 שרי משפטים לשעבר ו־7 יועמ"שים לשעבר, חלק לא קטן מהם אנשי ימין, איך יכול להיות שכולם, כאיש אחד, חושבים שהחלפת היועמ"שית אינה תקינה? יכול להיות שכולם טועים ורק אני צודק?".
אני לא תמים. לוין לא אמר את הדברים האלה לעצמו, כמו שלא אמר לעצמו כלום כשראה מיליוני ישראלים עוזבים את חייהם הקודמים ועוברים לגור ברחובות כדי לבלום את הפיכת ישראל לדיקטטורה. הלוואי שהייתי יודע מה הוא כן אומר לעצמו. לשופט נעם סולברג הוא אמר, באותו מכתב, שזה אך הגיוני שהממשלה תמנה יועמ"ש שהוא "קרוב רעיונית למדיניותה".
בשלב הזה אפשר לחזור לדברים שאמר מי שמינה את גלי בהרב מיארה לתפקידה, שר המשפטים לשעבר גדעון סער, שסיפר לכל מי שרצה לשמוע שהיא אשת ימין מובהקת, אין מתאימה ממנה לממשלת ימין. האמירה הזו עומדת במבחן המציאות בכל הקשור להחלטות הקשורות לענייני המלחמה והביטחון.
היועצת לא מפריעה לממשלה, אלא להפך. היא היועצת הכי "מאפשרת" שאפשר להעלות על הדעת בכל מה שקשור למה שקורה בלבנון, בסוריה, באיראן ובעזה. יכול להיות שזו אחת הסיבות להסתבכות השלומיאלית שלנו ברצועה.
אבל התירוץ הזה לא יעמוד בבג"ץ. בהרב מיארה לא מפריעה לממשלה להיות ממשלת ימין מלא־מלא. היא כן מפריעה לה לעבור על החוק. וזו הסיבה שאין בנמצא אף יועמ"ש או שר משפטים לשעבר שמוכן להכתים את עצמו במהלך הדחתה.
התמונה הרחבה מבהילה עוד יותר: הממשלה הנוכחית מפרקת, מרחיקה או מדיחה כל מנגנון, כל שומר סף, כל בעל תפקיד ממלכתי שמפריע לה להשיג את מטרותיה הפוליטיות, כלומר הישרדותה.
בן גביר לא מגמגם, לא מסמיק, לא מחוויר, וקולו לא רועד כשהוא מתערב התערבות פסולה כל כך, מאפיונרית (לכאורה) כל כך, במניעת קידום של שוטרת שעשתה את תפקידה. הוא גם לא מכחיש את זה. הוא עומד על המקפצה לעיני כל, ומטיל את מימיו לבריכה שבה כולנו שוחים.
תצייתו ותרוויחו
פעם הייתה כאן מדינה אחרת. בכירים שנחשדו בשחיתות התאבדו. שר שיכון, יו"ר בנק, אנשים שעוד לא הוגש נגדם כתב אישום, שטרם נפתחה נגדם חקירה, שלחו יד בנפשם. הם לא היו מסוגלים לעמוד בבושה הציבורית. בכיר אחר, שנשלח לכלא, עזב אחר כך את ישראל לשנים ארוכות. הוא לא יכול היה להסתובב ברחוב. יו"ר בנק נוסף, שכל חטאו היה סכום הפנסיה הגבוה שקיבל, עזב ועבר לניו יורק. כל זה קרה כי היו כאן נורמות. הייתה בושה. לאנשים היה מצפון.
תחת ממשלת נתניהו היוצרות התהפכו. היום אתה לא יכול להתקדם בפוליטיקה או בשירות הציבורי בלי שנחשדת, נחקרת, נעצרת, הואשמת או הורשעת. אם הייתי צריך לכתוב "מדריך (manual) לקידום בליכוד", זה היה נראה ככה:
"כדאי שתדאג שכרטיסיית הביקורים שלך באולם המשפט של בנימין נתניהו תהיה מלאה. כל ביקור צריך לכלול גם סלפי או לפחות נפנוף יד שידווח בשתי מהדורות לפחות, או בערוץ 14. על קירות משרדך, בצמוד (או מעל) תמונת נשיא המדינה, כדאי להתקין תמונה של רעיית ראש הממשלה, ויש לקרוא לה "הגברת הראשונה" בכל הזדמנות. יש להישמע להוראות בנה הבכור ולהחזיק תמונה מחמיאה שלו כשומר מסך.
לא לדאוג, חברים
אני לא יודע כמה מחרדותיו של בן־גוריון נבעו מהמחלוקת שהייתה לו טרום הקמת המדינה עם הרביזיוניסטים. כזכור, הם פרסמו אז מודעת ענק ב"ניו יורק טיימס" שקראה לו להגיד "לא" להצעת החלוקה של האו"ם ולא להכריז על הקמת המדינה בגבולות הבלתי אפשריים שהוקצו לה.
ישן או לא ישן, בן־גוריון צפצף עליהם והכריז על הקמת המדינה. אני לא יודע איך ישן באותם הימים מי שארגן והיה חתום על המודעה ההיא ב"טיימס", הפרופ' בנציון נתניהו. אני יודע שהבן שלו, בנימין, ישן מצוין. "מצפוני נקי", אמר לאחרונה באחד הראיונות. ברור שמצפונו נקי. הוא חדש לגמרי. בניילונים. ב־76 השנים האחרונות (נתניהו יחגוג 76 באוקטובר) לא נעשה בו כל שימוש.
הוא אמר לו את זה מעל הבמה, ישירות למיקרופון. וקיבל מחיאות כפיים. אל תדאג, קובי. אמירה של מנהיג משפחת פשע, של סנדק סיציליאני, של מאפיונר. אל תדאג, קובי. נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים שמכהן גם כראש ממשלה, מרגיע מעל הבמה חשוד בעבירות על טוהר המידות, המכהן גם כנציב השב"ס. יכול להיות שהוא כבר דואג, מראש, לתנאי מאסרו? נקווה שלא יהיה בזה צורך.
אבל זה לא רק קובי יעקובי. זה גם "אל תדאג, אוריך". אנחנו כאן מאחוריך. גיבוי מלא. פיטרנו את עומר דוסטרי בגלל סיבה אזוטרית כלשהי, אבל אתה נשאר. אתה, שעבדת בשירות ממשלת קטאר בעודך עובד בלשכת ראש הממשלה, אתה נשאר. מה שלא יהיה, אתה כאן, לא זז לשום מקום. אל תדאג. אין צורך להתהפך, לשקול צעדים אחרים, כמו גילוי האמת על פרשת קטארגייט. אל תדאג. אם יהיה צורך אני, ביבי, אקח אחריות גם על ההדלפה הנפשעת ל"בילד". לי מותר. מקסימום אני שוב אצא שקרן. ביג דיל. זו לא תהיה הפעם הראשונה. רק שלא תדאג.
באמת שאין לרשימה הזו סוף. מנהל הלשכה לשעבר, דוד שרן. הוגש נגדו כתב אישום בפרשת הצוללות. זה אומר שהוא יזוז הצידה? ייעלם מהחיים הציבוריים? לא ולא. ג'וב מפנק בקצא"א (מזכיר החברה), אחר כך בליכוד. המשכורת דופקת, גם התנאים והפנסיה. ככה זה אצלנו. אין מה לדאוג.
זו השיטה. תנאי הסף היחיד למינוי לתפקידים הממלכתיים הבכירים ביותר במדינת ישראל הוא נאמנות. לא למדינה. למשפחה. מי שעומד בתנאי הזה, השמיים הם הגבול. תסתבך? נחלץ אותך. תמעד? נרים אותך. ככל שאתה יותר קרוב אלינו ויודע סודות יותר שמורים, כך מעמדך איתן יותר. אין לזה שום קשר לשלטון החוק, לשמירת החוק, לנורמות המקובלות, לכללים הנהוגים. כי אין כבר נורמות ואין כללים.
כך נראית גם ההסברה הלאומית, כך נראית המדינה. אבל מצעד ה"לא דואגים" ממשיך לצעוד. ארוך, מתפתל וצוהל. היחידים שצריכים לדאוג הם אנחנו, אזרחי המקום הזה. האנשים שמשרתים, שעובדים קשה, שנושאים בנטל. הם צריכים לדאוג. הם לפעמים מתים מדאגה.
מה שעשינו ב־2014
אני אחרוג עכשיו ממנהגי ואפרסם כאן קטעים נרחבים מטור שהופיע בעמודים הללו ביום ו', 22 באוגוסט 2014. ארבעה ימים לפני סיומו של מבצע צוק איתן. מבצע שהוצג על ידי ממשלת נתניהו כניצחון, אבל היה כולו הפסד בשרשרת נוראה של תבוסות שהגיעה לשיא בשומר החומות (2021), המבצע שעל פי כל התחקירים שכנע את חמאס שביכולתו לשבור את אוגדת עזה. שומר החומות הביא את 7 באוקטובר. צוק איתן הביא את שומר החומות. ביניהם היו עוד הרבה מאוד "מבצעים" כאלה שרק סייעו לחמאס להשתכלל, להתעצם ולבנות את המפלצת.
"עם כל הכבוד לתמונות ניצחון, חמאס לא יוכרע בעריפת ראש אחד ממנהיגיו. כבר ערפנו ראשים לא מעטים בצמרת חמאס, אבל היא כל פעם צימחה במהירות ראשים חלופיים תחתם. חמאס יוכרע בהפגנת נחישות ובפגיעה קשה בליבת העוצמה שלו. חמאס יוכרע בהריגת חלק גדול מלוחמיו, נטרול הזרוע הצבאית, התנגשות אמיתית עם הכוח הלוחם שלו והכרעתו. רק כך.
"ההיסטוריה מוכיחה, פעם אחר פעם, שיש רק דרך אחת להכריע את 'האחים המוסלמים' באשר הם. באמצעות הפעלת כוח חסרת פרופורציות. כשאתה מפעיל כוח במשורה, כשאתה מתלבט לפני כל צעד, כשאתה מצהיר שאין לך עניין להפיל את חמאס ואתה נכנס לרצועה רק כדי לבצע 'פעולת מנהרות', אתה לא מכריע את חמאס, אתה מצחיק אותו. אתה מדרבן אותו".
"ההדלפה ההיא באה לספק לביבי תירוץ, למה לא מוטט את שלטון חמאס כפי שהבטיח. הוא נזקק לתירוץ באופן נואש, לאור הביקורת מימין. אז הוא משכן לרגע את האינטרסים של המדינה, למען האינטרס הפוליטי שלו... נתניהו זוכה להרבה מאוד מחמאות מהמרכז־שמאל על ניהול צוק איתן. גם בעמודים האלה הוא רווה נחת בימים הראשונים של המבצע. לכאורה, גם אני אמור להריע לו על האיפוק, הסבלנות, אורך הרוח, על היותו 'המבוגר האחראי', על זה שהוא לא נגרר פנימה ולא נסחף אחר המתלהמים.
"הבעיה שלי היא שבנושאים האלה אני לא מרכז־שמאל. אני בכלל לא חושב שאפשר להגדיר אירועים כאלה במונחי מרכז, שמאל או ימין. באירועים כאלה לא צריך להיות ימני כדי לחשוב שעם חמאס אין מה לדבר. צריך פשוט להיות מפוכח".
"מכיוון שאני יודע שנתניהו עושה את הדברים האלה לא משום שהוא מתון, שפוי ואחראי, אלא משום שהוא פחדן, ומכיוון שאני חושב שהוא מתפשר על העתיד ועל הביטחון הלאומי והאינטרסים האסטרטגיים של כולנו, אני כותב מה שאני כותב.
"יכול להיות שאני טועה ועוד רבע שעה, או חודשיים, נגלה שצוק איתן הוא האירוע המשמעותי ביותר שהיה כאן בדור האחרון בכל הקשור לשיקום ההרתעה הישראלית ועיצוב תפיסת הביטחון היעילה, החדשה שלנו. יכול להיות שלא. בינתיים, אסתפק במה שאמר לי בשבוע שעבר אחד האנשים הכי קרובים לנתניהו. 'מה שקרה בחודש האחרון', אמר האיש, 'הוא ריסוק המוניטין שישראל צברה במשך 40 שנה'.
"שלוש אסכולות מלוות את צוק איתן מיום היוולדו. האסכולה של בובי (בוגי־ביבי), שמצדדת בהסדרה מול חמאס. מבצע צבאי, אחריו מו"מ שיביא להסדרה. הם לא יורים עלינו, אנחנו לא יורים עליהם. האסכולה השנייה היא אסכולת בנט: אכיפה חד־צדדית. מכים בחמאס בכל הכוח ואחר כך יוצאים באופן חד־צדדי למצב חדש. שולטים על השיקום, פותחים את המצור, מווסתים את המלט, דוחפים פנימה מזון ושאר עניינים חיוניים. מצ'פרים את האוכלוסייה כשחמאס לא יורה, סוגרים את השערים כשהוא יורה, ומכים בו בחזרה.
"היתרון של האסכולה הזו הוא שאין מו"מ עם חמאס, ונשמר חופש הפעולה למנוע התעצמות: מגיע מידע על מנהרה חדשה? מורידים אותה. מגיע מודיעין על פס ייצור חדש לרקטות? מורידים אותו. כך נמנעים מחזרה למצב שבו היינו לפני שישה שבועות, כשמפלצת טרור רצחנית צמחה לנו באופן ממאיר על הגדר.
הטור הזה נכתב, כמובן, לפני שליברמן מונה לשר הביטחון. אחר כך, בטרם התפטר מתפקידו במחאה על המדיניות בעזה, ליברמן דווקא כתב מסמך מפורט, רהוט ומוסדר, עם עיקרי האסכולה שלו. הוא צדק בכל תג, תו ופסיק שנכתב שם. והנה סיומו של הטור ההוא, סיומה של הנבואה שלמרבה הצער גם התגשמה:
"זו לא הפעם הראשונה שנתניהו מסתיר מהשרים שלו, או מהמצביעים שלו, עניינים שלא נוח לו לגלות. התמונה המאפיינת ביותר את אופיו בתחום הזה הייתה פעם, כשהיה שר האוצר בממשלת שרון, כשהלך עם אנשיו ובידו סיגר שמנמן ודלוק, ולפתע ראה חבורת עיתונאים ומצלמות ממתינה לו בהמשך הדרך (הכניסה לישיבת הממשלה). הוא מיהר לתחוב את הסיגר הבוער לכיס הפנימי של הז'קט ואז נעצר ליד העיתונאים, החל לדבר, שכח מהסיגר, עד שהז'קט החל להעלות עשן.
"נתניהו מנסה עכשיו, בצדק, לשנן בפני העולם שחמאס שווה דאע"ש. שאין הבדל בין שתי התנועות הרצחניות האלה. שמי שמאשים את ישראל בפשעים מול חמאס, צריך להביט מזרחה, לראות את דאע"ש ולהבין את טעותו. ובכן, מר נתניהו, אם חמאס שווה דאע"ש, מה דעתך שברק אובמה יתחיל במו"מ עם דאע"ש במטרה להגיע ל'הסדרה' בסוריה, או בעיראק? הרי אמרנו שאין הבדל, לא?
לאן ממשיכים מכאן?
בחזרה לימינו. אכן, כולם יודעים איך זה נגמר. האסון הגדול ביותר שקרה לעם היהודי מאז השואה. הטור הזה (כתבתי רבים כמותו במהלך השנים, אבל כאן יש ריכוז מאמץ בנקודה קריטית של צוק איתן) מוכיח שהכתובת הייתה על הקיר. נתניהו ידע את האמת. היה לו אשראי לעשות מה שהבטיח לעשות. הייתה לו לגיטימציה, היו לו יכולות, היו לו כל הסיבות שבעולם.
בסוף מי שנחנק היו תושבי העוטף. מנתיבות ושדרות עד נתיב העשרה ובארי. צה"ל נסחף אחר הקונספציה של נתניהו. המודיעין הסיט את רוב האמצעים צפונה (התוצאות ניכרו היטב בניצחונות על חיזבאללה ואיראן). הדירקטיבה המדינית הייתה "להכיל" את חמאס. רוח המפקד עשתה שמות בערנות, בכוננות, ברצינות.
המכה שהונחתה על חמאס החל מ־8 באוקטובר קשה לאין ערוך ממה שאני מתאר כאן למעלה, בטור ההוא. עזה הושמדה, הוחרבה לחלוטין. כוחו הצבאי של חמאס נשבר לרסיסים. על פי ההערכות, יש לו כרגע בסביבות 100 רקטות וכמה אלפי קלצ'ניקובים. נערים שמעדיפים למות שבעים מאשר לגווע ברעב באוהל המשפחתי, תמיד יהיו שם. ולכן, הניצחון הושג מזמן.
על הטרור אין "ניצחון מוחלט". הכל יחסי. כך האמריקאים לא הצליחו להעלים את הטליבאן, המערב לא הצליח להעלים את דאע"ש (אלא רק להכריע את מרכז הכובד והכוח הצבאי שלו), המצרים לא הצליחו להעלים את "האחים המוסלמים", וישראל לא הצליחה להעלים את חמאס מיו"ש למרות שליטתה הביטחונית בשטח.
התרעות פיקוד העורף