עושים סדר: העובדות והפתרון לקמפיין הרעב ברצועת עזה | שמואל רוזנר

ארבעה פרופסורים, שניים מאמריקה, שניים מגרמניה, הציעו השבוע תיאוריה מאתגרת: הסדר העולמי הליברלי איננו מתרסק בשל מעשיהם המערערים של שליטים גחמניים כמו דונלד טראמפ, אלא בשל דבקותם של בירוקרטים שוחרי רצון טוב בסדר הליברלי. הדבקות כל כך גדולה, שהיא מבטלת אפשרות לגמישות - ובעולם המציאות, נדרשת גמישות. הסדר העולמי הדוגמטי אינו יכול להסתגל למציאות הכאוטית. הדוגמטיות שלו היא שפותחת דלת לשליטים שמחוללים כאוס. כמו טראמפ.

״באופן פרדוקסלי״, כתבו הארבעה, במגזין כבד הראש והיוקרתי "פוריין אפיירס", ״אם ברצוננו לאושש סדר עולמי בינלאומי רב־צדדי ושיתופי, שמקדם שלום ושגשוג ומאפשר לדמוקרטיות ליברליות לפרוח - לא ניתן לבסס את המבנה והנהלים שלו על עקרונות ליברליים באופן נוקשה מדי. תחת זאת יש להקים אותו מחדש בצורה פרגמטית ופלורליסטית הרבה יותר, שתחתור להחליף את הפורמליזם הליברלי בתחרות פוליטית מהותית״. ובתרגום לעברית לא פרופסורית: אל תהיו מדי אדוקים בדת הליברליזם. אדיקות יתר היא תמיד בעיה.

אפשר להסכים עם הפרופסורים, שמאמרם ארוך ומנומק, ואפילו מעניין, ואפשר גם לא להסכים איתם. אבל שווה לשים לב לדבר שהם מנסים לעשות: הם לא מנסים למצוא פתרון – הם מנסים לאתר את מקורה של הבעיה. שווה לשים לב לדבר הזה, כי לעיתים קרובות בני אדם מחמיצים את התהליך ההכרחי הזה. הם מציעים פתרונות יצירתיים לבעיה שאת מקורה טרם איתרו. נניח – מדוע כבר שנתיים ישראל אינה משיגה את מטרותיה בעזה? נניח – מדוע חמאס מצליח לתעתע במדינה רבת־הכוח שמנסה לעקור אותו מהשורש?

פתרונות כולם יודעים להציע: לכבוש את כל עזה, או לסגת מכולה, להתעקש במשא ומתן, או להתגמש במשא ומתן, להחליף את ספק הסיוע ההומניטרי, או להישען על הספק הקודם, או לוותר על ספק בכלל, לתת לחיילים לחלק מזון, וגם לשלוט בעזה כולה, ולהקים בה התנחלויות, או להקים פרימטר, או לעודד הגירה, או להכניס את הרשות הפלסטינית, או לבנות ריביירה. פתרונות בשפע – שברוב המקרים הדילוג אליהם נעשה בלי להתעכב על מחשבה מעמיקה למקור הבעיה.

ולישראל יש בעיה. זה נראה כמעט מובן מאליו אחרי כמעט שנתיים של מלחמה. האם מקור הבעיה הוא הססנות יתר בפעולה? האם מקור הבעיה הוא הצבת מטרה בלתי אפשרית? האם מקור הבעיה הוא ראש ממשלה שמסרב לקבל החלטה אסטרטגית? האם מקור הבעיה הוא צבא שאינו ממלא את הנחיות הדרג המדיני? עד שלא נסכים על מקור הקושי, הפתרונות יציפו אותנו כמו געגועים לחורף - וגם יקררו אותנו כמו געגועים לחורף. כלומר, לא יקררו בכלל.

ננסה תרגיל מחשבתי: האם אתם יכולים לדמיין את ה"ניו יורק טיימס" מבשר בכותרת גדולה: ״הטענות לא נכונות – אין רעב בעזה״? האם אתם יכולים לדמיין בכיר באו״ם יוצא לרחבה עם מיקרופונים כדי להודיע: ״חברים, להירגע, בדקנו - מצב התזונה בעזה משביע רצון״? קשה לדמיין אירועים כאלה. קשה לדמיין גם את האירועים ההפוכים: ממשלת ישראל מודיעה: ״גילינו שאכן יש בעיה חמורה של מזון בעזה״. או צה״ל מודיע: ״בשל המצור שהטלנו על עזה, אנחנו מזהים שיש ילדים שאין להם מזון ושתייה גם בעיצומו של השרב״.

זהו אמון חסר. המידע בא ממקורות שיש להם אינטרסים ידועים, או הטיות ברורות, ולכן, המכשול העיקרי בדרך לשיחה על הרעב בעזה הוא מחסום של הבנת המציאות לאשורה. האם יש רעב בתל אביב? אני מביט סביבי ויודע: אין רעב בתל אביב (גם אם יש פה ושם מישהו רעב בתל אביב שאיני רואה). האם יש רעב בעזה?

אין מי שיאמר לי אמת שאני יכול לקבל בלי ספקות מכרסמים. בטח לא חמאס. בטח לא שליחים מטעם עצמם או מטעם ארגונים בינלאומיים לעניינים הומניטריים. בטח לא סטרינגרים של העיתונות המערבית שמדווחים מתוך עזה. גם לא קציני צה״ל, שצופים באוכלוסייה ממרחק. גם לא מעריכי צה״ל, שיש להם חובה מקצועית לשרת את המערכה, שגוברת על החובה לומר אמת בכל מצב. ובטח לא הממשלה, שהאמינות של שריה וראשיה לא עומדת בשום מבחן בשום נסיבות – כך שבטח אי אפשר לסמוך עליה בנסיבות כאלה.

השורה התחתונה: אפשר להיות מוטרד מהדיווחים על רעב בעזה. אפשר לתהות על האפשרות שיש רעב בעזה. וזה בערך המקסימום שאפשר לעשות אם אתם אזרחים שצופים באירועים מהצד.

מה שכמובן מסבך את השאלה השנייה: עד כמה אתם מוטרדים מהאפשרות שיש רעב בעזה? זה מסבך אותה, כי קשה להיות מוטרד מדבר שאינכם יודעים אם ועד כמה הוא מתקיים. קשה - אבל זה בכל זאת אפשרי. אפשרי לומר: איני יודע אם יש רעב בעזה, אבל אני מבין שיש אפשרות שיש רעב בעזה, ולכן אני מוטרד. תשאלו: ממה אתה מוטרד? מיד נשיב. ואולי נכון לפתוח במי שלא מוטרדים.

ועד כאן, חמש תשובות אפשריות. וכדאי לשים לב שחמש התשובות אינן מתיישבות זו עם זו. אי אפשר לומר גם ״אני בעצם לא מוטרד, כי אני מניח שאין רעב בעזה״ וגם ״אני מוטרד מהדיווחים, כי הם מקשים על ישראל להמשיך במלחמה ולנצח בה״. למה אי אפשר? כי אם הדיווחים מטרידים בעיניך בגלל הנזק שהם גורמים לישראל, אזי השאלה אם יש או אין רעב בעזה כבר אינה חשובה. השאלה החשובה היא: האם יש או אין דיווחים על רעב בעזה? ובמקרה שיש דיווחים (וכרגע יש), המלצתך לממשלה לא תהיה למנוע רעב, אלא למצוא דרך למנוע דיווחים על רעב (וכמובן, יכול להיות שהדרך הכי מהירה למנוע דיווחים על רעב היא פשוט למנוע אפשרות של רעב – אבל אולי יש גם דרכים אחרות).

שנעשה עוד ניסיון לשדך שתי תשובות מתוך החמש? רק לשם הדוגמה, כי במצב של חמש תשובות אפשר לעשות הרבה ניסיונות, ואנחנו נסתפק רק בשניים. אי אפשר לומר: ״אני בעצם לא מוטרד, כי אם יש רעב בעזה, הוא לא באשמתי (חמאס אשם)״ וגם ״אני מוטרד מהדיווחים, כי בעיניי לא ראוי מוסרית לאפשר מצב של רעב בעזה״. אם החלטתם שחמאס אשם, אין לישראל שום קשר לשום עוול מוסרי, אמיתי או דמיוני, שקשור לרעב בעזה. התשובות לא יכולות לחיות יחדיו.

נסו את כל הקומבינציות, ותגלו שאינן מתיישבות זו עם זו. ולכן, אתם צריכים לבחור אחת מחמש התשובות – את זו שנכונה בעיניכם – ורק אז לצאת למסלול הנפרד של מסקנות. כל תשובה, והמסקנה הנובעת ממנה. חלק מהמסקנות, אגב, עשויות להיות דומות למדי.

תשובה ראשונה: אני בעצם לא מוטרד/ת, כי אני מניח/ה שאין רעב בעזה. מסקנה: לא צריך לעשות שום דבר, למעט, אם רוצים (אבל אין חובה, כי אתם לא מוטרדים), הפרכת הטענות על רעב.

תשובה שנייה: אני בעצם לא מוטרד/ת, כי אם יש רעב בעזה הוא לא באשמתי (חמאס אשם). מסקנה דומה: לא לעשות שום דבר, למעט הפניית תשומת לב העולם לאחריות של חמאס.

תשובה שלישית: מבחינתי זה בסדר שיהיה רעב בעזה. מסקנה: לחזק את המצור, למנוע כניסת מזון, ואולי אפילו לומר בקול רם ״כך זה יימשך עד ש... (החטופים ישוחררו, חמאס ייכנע, וכן הלאה)״.

תשובה רביעית: מוטרד/ת מהדיווחים, כי הם מקשים על ישראל להמשיך במלחמה. מסקנה: כמו שכבר הצענו, צריך למנוע את הדיווחים. איך? זו כבר שאלה טקטית. שאלה של יכולת ביצוע. אולי למצוא דרך להשתיק אותם, ואולי להטביע אותם בים של סיוע שיהפוך אותם למגוחכים. כמובן, לדרך הראשונה יש מחיר (עוד יותר ביקורת בינלאומית). לדרך השנייה גם כן יש מחיר (הורדת הלחץ מעזה).

אבל אם אתם מוטרדים מדיווחי הרעב, וסבורים שהם מסכנים את ההישגים של ישראל, תיאלצו להסכים לשלם מחיר כדי שהדיווחים ייפסקו. או שתאמרו: המחיר כל כך גבוה, שלא כדאי לשלם אותו. במקרה הזה נעביר אתכם לטור ה״לא מוטרדים״. כי אתם מוטרדים – אבל לא מספיק מוטרדים.

תשובה חמישית: בעיניי לא ראוי מוסרית לאפשר מצב של רעב בעזה. מסקנה: לספק מזון. לא כדי שהדיווחים יפסקו, אלא כדי שיהיה ברור שעזה שבעה. וכמו שאמרנו, יש לזה מחיר. לפעמים, מדינה משלמת מחיר על הרצון שלה לשמור על מדיניות שהיא מבינה כמוסרית.

מה הטעם בדיון הארוך והמפורט הזה? יש בו טעם, כי הבלבול המושגי מתעתע. קשה לקבוע מה נכון לעשות, לפני שמבינים מה המצב, ומה במצב דורש תיקון. יש הבדל גדול בין הצורך להכחיש ולהפריך את דיווחי כלי התקשורת הזרים – כמו שהיה, נניח, במקרה של ״הטבח בג׳נין״ בתחילת שנות האלפיים, שהומצא על ידי דוברים פלסטינים והופץ על ידי תקשורת חסרת אחריות – לבין הצורך למצוא דרך להמשיך להילחם, בלי שהתוצאה תהיה דיווחים על הרעבה של תינוקות בעזה, או הרעבה שלהם בפועל.

נוסח אחד של השאלה הולך כך: ״יש האומרים שמדיניות החוץ והביטחון של ישראל צריכה להיות בעיקר מוסרית, ואחרים אומרים שהיא צריכה בעיקר לדאוג לאינטרסים של מדינת ישראל. בעניין הזה, מבין העמדות הבאות, איזו עמדה היא הכי קרובה לעמדה שלך?״ התשובות משקפות בחירה ברמות שונות בין דגש בלעדי או חזק יותר על מדיניות ״מוסרית״, לבין דגש בלעדי או חזק יותר על מדיניות מבוססת על ״אינטרסים״.

בסקרי המדד, למשיבים יש אפשרות לשלוח לנו תגובות והערות על השאלונים. לא פעם אנחנו לומדים מהמסרים האלה דברים מעניינים. על מה קבלו המשיבות והמשיבים במקרה הזה? על הדיכוטומיה שמגולמת בעצם השאלה, כאילו יש סתירה אפשרית, או הכרחית, בין מוסר לבין אינטרסים של מדינה.

אבל האם יש באמת קונפליקט, מעבר לזה שאנחנו מייצרים בשאלון? שלומית כתבה על השאלה הזאת, שהיא ״מבוססת על הנחות יסוד שגויות בעיניי, כאילו יש קונפליקט. המוסר האמיתי זהה לאינטרסים של מדינת ישראל. אין שום פער ביניהם״. גם אורי כתב מסר כזה, בלשון קצת אחרת. וכל זה, צריך לומר, לפני הדרמה של השבועיים האחרונים שנוגעת לרעב – בין שישנו ובין שאיננו – ברצועת עזה. כלומר, כל זה עוד בשלב הדיון התיאורטי, לפני שהוא נוגע בחיים עצמם.

נו, אז מוסר או אינטרסים? ננסה את הדוגמה המיידית: איך נוהגים במקרה של עזה אם מניחים שיש רעב, ושלישראל יש יכולת למנוע אותו? אפשרות אחת היא לומר: המוסר והאינטרס זהים. המעשה המוסרי הוא למנוע רעב, והמעשה האינטרסנטי הוא למנוע רעב, כדי למנוע את הביקורת על ישראל ואת הקשיים המדיניים שנלווים לה.

אבל יש עוד אפשרויות. אחת היא לקבוע שהאינטרס הישראלי הוא לחזק את הרעב בדרך להכרעת חמאס, גם אם מעשה כזה נוגד את ערכי המוסר (ואז צריך להכריע בקונפליקט). שנייה היא לקבוע שהאינטרס הישראלי הוא להפסיק את ההרעבה כדי למנוע ביקורת, אבל שמבחינה מוסרית אין לישראל שום אחריות על רעב שכולו באשמת חמאס (ואז שוב צריך להכריע בקונפליקט).

מעט מאוד ישראלים (רובם ערבים) סבורים שעל ישראל לבחור ב״מוסר״ כעקרון־העל הבלעדי של המדיניות שלה. מעט ישראלים (רובם יהודים) סבורים שעל ישראל לחשוב על ״אינטרסים״ בלבד, ללא שיקולי מוסר. הקבוצה הגדולה ביותר, כשליש מהמשיבים, סבורים ש״המדיניות צריכה להתבסס על אינטרסים, עם יוצאי דופן במקרה של פגיעה חמורה במוסר״. וצריך לומר: הדבר הזה לא השתנה משמעותית אחרי 7 באוקטובר. איך אני יודע? כי חיפשתי במייל שאלה זהה מלפני כמה שנים, ומצאתי מיד. אותה שאלה, כמעט אותה תשובה. רק הסוקר כבר לא איתנו.

המייל מפרופ׳ קמיל פוקס, שעבד איתנו אז על הסקרים. הודעה קצרה שצורפה לתוצאות הסקר. ומה בהודעה? ארבע מילים: ״שים לב לתשובות החרדים״. הנה, גם זה לא השתנה. כאז כן עתה, הציבור החרדי הוא שנוטה יותר מכל ציבור אחר לבחור באינטרסים בלבד – בלי מוסר. כמעט מחצית מהחרדים שהשיבו לסקר בחרו בתשובה הזאת.