כל ערוצי החדשות תקפו את השב"כ, בצדק. זה היה כשבוע אחרי שהצנזורה אישרה סופית את ספרי "יצחק" על רצח רבין, למעשה אושר לי להיחשף.
אותו בוקר שישי מצא אותי מול המסכים שמכים בשירות שבו שירתתי 22 שנה. אף אחד לא הסביר את הצד השני, את הקשיים, את העובדה שאין במודיעין 100%, שכל שנה מסוכלים לא מעט פיגוע דומים. שלחתי הודעה לידיד מהתקשורת והצעתי להתראיין. בערב, במהדורת שישי, הופעתי לראשונה בשמי האמיתי, ללא צללית. מאיש שב"כ בשטח, לאדם שמנסה להסביר לציבור את המורכבות. מאז, כבר עשור, אני נדרש שוב ושוב להסביר איך קנאות עיוורת הורסת לא רק מוסרית, אלא גם ביטחונית וחברתית.
הפיגוע בדומא לא התרחש בריק. הוא נולד מהקצנה מתמשכת, מאידיאולוגיות שמקדשות שנאה ומציגות אלימות כ"שליחות". היה זה בסיומו של חודש רצוף פיגועי ימין קיצוני – הצתת כנסיית הלחם והדגים כשבועיים קודם עוררה תגובות זועמות בעולם. האלימות האידיאולוגית נמשכת גם כיום.
השטח רותח
בשבוע שעבר נעצרה אישה כבת 70 שניסתה לפגוע בראש הממשלה עם טיל, השבוע נעצר מתיישב אחרי שהרג פלסטיני בעימות בדרום הר חברון, נער גבעות רעול פנים נפצע מירי לוחם מג"ב. החיכוך אלים, האוויר טעון.
אנחנו מצויים בתשעת הימים , ימים של חשבון נפש לאומי בסיום שלושת השבועות. אלו ימים שמזכירים לנו שהחורבן מתחיל מבפנים: שנאה פנימית, קנאות דתית וקריסת גבולות מוסריים. אי אפשר להסתפק בלומר "הם הקיצוניים". האחריות היא של כולנו, לעצור, לזהות, למתן, לדווח, לדבר.
מבחינה ביטחונית, טרור יהודי הוא מכה משולשת. הוא פוגע בחפים מפשע ומחסל כל סיכוי לחיים נורמליים בשטח, הוא נשק בידי אויבינו תעמולתי, פוליטי ובינלאומי, במיוחד כעת, כשהמצב הבינלאומי של ישראל קשה, והוא מאלץ את כוחות הביטחון להקצות משאבים יקרים לטיפול באלימות האידיאולוגית על חשבון הלחימה בטרור הפלסטיני והגנת היישובים. למדתי בשטח שאין דבר כזה "טרור טוב". כל אש שאנחנו מציתים תחזור ותשרוף גם אותנו.
ומהצד החברתי-פוליטי, הסכנה עמוקה לא פחות. מדינה שמאפשרת לשיח של שנאה ולהפקרות להתפשט - שוחקת את עצמה מבפנים. כבר ראינו את זה ברצח רבין, במערת המכפלה, ובדומא. תמיד יש מי שמפנים את המסרים הקיצוניים והופכים אותם לפעולה. תמיד יש מי ששותק, ואז מתעורר מאוחר מדי. וחמור מכל - ההנהגה ברובה אינה מייצרת חסם מוסרי ברור. פעמים רבות נשמעת שתיקה מול אלימות אידיאולוגית, ולעיתים אפילו רוח גבית. מנהיגות שאינה מגנה חד משמעית אלימות של יהודים כלפי ערבים או של יהודים כלפי יהודים משדרת שמותר לחרוג מהחוק ומהמוסר.
אני כותב את המילים האלו גם כחוקר אלימות אידיאולוגית, וגם כאדם שאיבד תלמידים במלחמה הזו. אני מביט על ישראל 2025 ורואה עם מדהים, חזק, מלא ערבות הדדית- במיוחד כשאני מביט בתלמידי שבצבא וכשאני מרצה לחיילי המילואים, ימין ושמאל, כל העדות ,כל הצבעים והמינים.
אבל עמנו פצוע, כועס ומקוטב. הוא דורש חקירה, דורש לקיחת אחריות, ודורש לדעת מה יהיה ביום שאחרי. הבחירה בידינו ,להיאחז בשתיקה ובציניות, או להשמיע קול ברור: לא לאלימות. לא לשנאה. לא לפגיעה מבית.
בימים אלה, כשהדמוקרטיה הישראלית מתמודדת עם משברים והביטחון מרוסק מטראומת 7 באוקטובר, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד "דומא". התחושה היא ש"דומא 2" מעבר לפינה. האחריות היא של כולנו, במיוחד של מנהיגי המחנות וראש הממשלה - לזהות את הניצוץ לפני שיהפוך ללהבה. ביטחון אמיתי לא נשען על חומות בלבד, אלא על חברה שמבינה שבלי אחריות פנימית - שום צבא לא יציל אותנו. איומי טרור מבית הם סכנה אסטרטגית של ממש.
כשנשב על הרצפה ונזכור את החורבן, נזכור גם את השנאה הפנימית שהובילה אליו. נזכור את משפחת דוואבשה, נזכור שעמרם בן עוליאל יושב שלושה מאסרי עולם כי נוצרה האוירה שגרמה לו לבצע טרור מיותר. השאלה האמיתית היא מה אנחנו עושים כדי שלא יהיה עמרם בן אוליאל נוסף. נבחר, כל אחד מאיתנו, להיות חלק מהחוסן ולא מהסדק, חלק מהעושים ולא מהשותקים, חלק מהתקווה לשינוי.
הכותב: דביר קריב, שירת בשב"כ 22 שנים, רובן כאיש שטח בחטיבה לסיכול טרור לא ערבי. היה אחראי על המידע והמודיעין בחקירת רצח רבין. מחבר רב המכר "יצחק". כיום איש חינוך, מרצה על ערכי הדמוקרטיה וחוקר אלימות אידיאולוגית בישראל.
התרעות פיקוד העורף